הערבית היא שפת אימם של כ-180 מיליון בני אדם ברחבי העולם ובעיקר על פני המזרח התיכון והמגרב. לד הערבית הספרותית, אשר בדומה לעברית המקראית, משמרת את השפה בה נכתב הקוראן, התרבויות המגוונות שהקיפו את החברות דוברות הערבית לאורך ההיסטוריה, עיצבו ניבים רבים המדוברים באזורים השונים ולהם מאפיינים מובחנים וייחודיים אשר מהווים שפה בפני עצמה.
בעת מפגש בין דוברי ערבית מאזורים מרוחקים אלו מאלו וכאשר אנו ניגשים, למשל, למלאכת שירותי תרגום לערבית, חשוב שניקח בחשבון את הערבית המדוברת השגורה בפיהם של אלו אליהם אנו פונים על מנת שהדברים יעברו בצורה אותנטית והשיח יוכל להתקיים באופן טבעי. אלו כמה מהמאפיינים המבחינים ביותר בין ניבי הערבית השונים אשר עשויים ללמד אותנו האם דובר השפה הוא מיישובי הצפון, ממצרים, מירושלים או מאזור הנגב.
הגיית עיצורים
האות ق
באזורים שונים נהגית אות זו באופן שונה ומובחן מאוד. בעוד שבערבית הפלסטינית הצפונית, אשר דומה מאוד לערבית השגורה באזור סוריה ועיראק אשר הושפעו מהעמים הפרוטו-שמיים שסבבו אותם ומהשפה הארמית, נהגית האות כמו הק’ העברית, בערים הגדולות כמו ירושלים, רמאללה או חברון, נהגית אות זו כא’ ואילו על ידי תושבי הדרום ובעיקר בעגה הבדואית שהושפעו מהערבית המצרית, נהגית המילה כג’. כך מילה כמו قبل (לפני) נהגית בירושלים או בחברון כ”אבל”, ביישובי הצפון כ”קבל” ובדרום כ”גבל”. כך קיבלנו אל הסלנג העברי מילה שמקורה מהמילה “נקלה” בערבית הספרותית שמשמעותה “העברה” ועברה בעגה הבדואית את הגלגול ל”נגלה”.
האות ك
גם אות זו, שנהגית ברוב הניבים ככ’ דגושה, או כק’ עברית, נהגית בעגה הבדואית, על ידי כפרים מסוימים באזור מזרח ירושלים ובאזור המשולש כצ’. כך המילה كلب (כלב) נהגית באזורים אלה כ”צ’לב”. באופן זה התגלגלה המילה “כיזבת” (שקרים) ל”צ’יזבט”, שהם סיפורי מעשיות מומצאים שאין בהם אמת.
מילים ייחודיות
אך ההבדל בין ניבי הערבית השונים אינם באים לידי ביטוי רק בהגייה שונה, אלא פעמים רבות ניתנות מילים שונות בתכלית לאותו המושג ומילים אלו יהיו ייחודיות לאזור ספציפי. אלו רק מספר דוגמאות.
הר
בעוד שהמילה עבור הר בערבית הספרותית וברוב הניבים המדוברים היא جبل (ג’בל), בערבית הבדואית של יישובי הנגב המילה היא بطين (בטין).
דלי
בעוד שבאזור המשולש והדרום משמשת המילה دلو(דלו), בערבית הגלילית שגורה המילה صطل (סטל), שהביאה אלינו את הסלנג “מסטול”.
ילד
מילה ייחודית הנפוצה בעיקר במצרים ונפוצה גם אל כפרי הדרום בתחום ישראל היא המילה عييل (עייל). בכל שאר הניבים נפוצה המילה הדומה למילה העברית – ولد, או “ולד”.