“הקוביות האלה, זה גמר אותי”: מחקר חדש חושף עד כמה מרצים ומרצות מתקשים בהוראה בזום

מחקר ראשון מסוגו באונ’ העברית, רגע לפני פתיחת שנה”ל האקדמית: המחקר, שכולל מדגם של מרצים/ות מהאוניברסיטה העברית, חשף עוד כי 70% מהנבדקים/ות היו מסוגלים/ות להתמודד ולעשות שימוש מושכל בסביבות הדיגיטליות החדשות, שאליהם הם היו צריכים להסתגל בתקופת הקורונה

ב-10 למרץ 2020, 5 ימים לפני פתיחת סמסטר ב’, הודיעה הנהלת האוניברסיטה העברית שהפתיחה תידחה בשבוע, ושתיפתח כלמידה מקוונת. שבוע זה, בין ה-15 ל-19 במרץ, היה צריך לשמש כשבוע היערכות. ברקע, מדינה שלמה נכנסה בהדרגה למצב של סגר (בדיעבד נודע שמדובר בראשון), ובחוץ התגלה עולם קורס תחת כאוס המגפה, שכמוה לא ידענו מאות שנים. המערכת האוניברסיטאית בארץ ברובה לא הייתה מוכנה לאתגר כזה – מעט מאוד תכניות וקורסים נלמדו בשיטה של הלמידה המקוונת (למעט האוניברסיטה הפתוחה), ורק בשנים האחרונות התחיל המל”ג לעודד ולתמרץ את המוסדות בכיוון זה. לא רק האקדמיה הישראלית סבלה, אלא העולם האקדמי כולו. לפי אונסק”ו, 87% מאוכלוסיית הסטודנטים העולמית ב-165 מדינות סבלו מסגירת מערכות החינוך במהלך משבר הקורונה. על פי דו”ח של ה-OECD, כל שבוע של סגירת מוסד אקדמי שווה לאובדן של 28 שעות מתוכנית הלימודים שהם 2.9% מחינוך החובה הנלמד במשך שנה.

מחקר חדש אותו ביצעו חוקר למידה מרחוק (קרוב ל-20 שנה) ד”ר מרסלו דורפסמן והפסיכולוג החינוכי והחברתי פרופ’ גבריאל הורנצ’יק – מרצים וחוקרים ותיקים בביה”ס לחינוך באוניברסיטה העברית, ופורסם במגזין המדעי “Education and Information Technologies”, ניסה לבחון את ההתמודדות של המרצים והמרצות עם סביבה שהייתה להם זרה עשרות שנים – הזירה המקוונת, והקשיים טכניים לצד ההסתייגות הפדגוגית ואף האידאולוגית שהציפו את השיח האוניברסיטאי בכלל והמחלקתי בפרט. “כחוקרים באוניברסיטה, היינו מודעים לעשרות מחקרים באוניברסיטה ומחוצה לה, העוסקים בהיבטים השונים שהקורונה פגעה בהם, אך מעט הם המחקרים על מרצים באוניברסיטה וההשפעה של COVID 19 על הפרקטיקה שלהם”, ציינו חוקרים.

בשלב הראשון, החוקרים הקימו צוות מחקר שכולל שותפים מאוניברסיטאות שונות בעולם – ארה”ב, גרמניה, שוויץ, וארגנטינה. הצוות פיתח שאלון למחקר כמותני ופרוטוקול לצורך השלב של המחקר האיכותני. קבוצת המדגם כללה מאות ממורי האוניברסיטה העברית. המחקר כלל שלושה חלקים – בחינת ההוראה הקונבנציונאלית לפני סגר הקורונה הראשון, בחינת ההוראה במהלך הסגר – שיא המשבר, והוראה (המשוערת) לאחר סיום הסגר. בחלק הראשון נדרשו הנבדקים לתאר את שיטות ההוראה והשימוש שלהם בטכנולוגיות, בחלק השני נשאלו הנבדקים לגבי היכולת שלהם להתמודד עם המצב החדש שנכפה עליהם בהנחה שכל הקורסים שלהם עלו לסביבה הדיגיטלית, ובחלק השלישי של הסקר הם נשאלו לגבי “היום שאחרי”. דרך השאלון ניסו החוקרים לבחון  האם מצב חרום יכול לגרום לשינויים משמעותיים (לטובה) בהוראה או, במילים אחרות, האם מצב חרום יכול “לעשות את העבודה” של שנים על גבי שנים של השקעה ועבודה מאומצת שבסוף לא הביא את המרצים למחוז חפצם – מעבר ללמידה מקוונת. כ-250 מרצים ענו על השאלון.

בסוף השאלון התבקשו המורים לציין האם הם מוכנים להשתתף בשלב נוסף – מחקר איכותי, ראיון עומק בן כשעה שמטרתו הייתה להרחיב ולהעמיק את הממצאים שהתקבלו במסגרת השאלון. כ-110 השיבו בחיוב, ומתוכם נבחר מדגם של 15 משתתפים על פי התפלגות שני משתנים – ותק ותחומי הוראה. כל מורה התייחס באופן ספונטני להיבטים המרכזיים של הוראתו – הדגשים, החששות והשימוש בטכנולוגיות לפני משבר הקורונה ובמהלכו.

בתחילת המחקר עסקו החוקרים בטיפולוגיה של מרצים. לקבוצה הראשונה שמצאו הם קראו “הנלהבים” (Enthusiastic teachers), מורים שהמשבר “חשף בפניהם עולם ומלואו”. עבור מרצים ומרצות מקבוצה זו, ההוראה מרחוק הייתה חוויה חדשה לגמרי, לא מוכרת. המורים “הנלהבים” מיקדו את מאמציהם בשליטה בטכנולוגיות, כך שיוכלו להעביר את שיטות ההוראה הקודמות שבהן השתמשו לסביבות חדשות וירטואליות או כדי שיוכלו ליישם שיטות חדשות בעתיד. כמה מהמורים “הנלהבים” ציינו בראיונות שלהם כי חוויית ההוראה מרחוק גרמה להם לירידה של מחסומים פסיכולוגיים, ויש שהסבירו כי שיטה שרכשו ניפצה להרבה מהם דעות קדומות. חלק מהם, לדבריהם, נאלצו “לנהוג במכונית” שאף פעם לא עלו אליה, אך לצערם הם עדיין לא הפכו ל”נהגים עם רישיון”.

לצד הנלהבים, ניתן לזהות את קבוצת “המנוסים” (Experienced teachers), מורים ומורות הרואים בכלים הדיגיטליים נגישים ונוחים לשימוש. מורים אלה לא הכירו בהכרח כלים דיגיטליים רבים מדי לפני משבר הקורונה, רובם היו צריכים ללמוד את הכלים החדשים שהציעה האוניברסיטה – בהם הזום וה-Panopto – אך ברור מהרקע האישי שלהם שהם היו בעלי אוריינות דיגיטלית ברמה גבוהה, ולכן הצליחו ללמוד בקלות את הכלים הטכנולוגיים החדשים.

הקבוצה השלישית שהוגדרה הייתה זו של “הזהירים” (Cautious teachers), המורכבת ממורים שלא התלהבו להשתמש בכלים טכנולוגיים חדשים במהלך המשבר, ושלא היו פתוחים לאפשרות או רוצים להשתמש בכלים מקוונים בעתיד, לא בפרק זמן קצר וכנראה שלא בפרק זמן ארוך לאחר חלוף המשבר. דוגמה לכך ניתן למצוא בשיחה עם שולמית (שם בדוי, גם השמות הבאים שיצוינו בדויים): “זה לא עבד בכלל, שיטת ההוראה החדשה הזו, בשום אופן, למרות שאני… הייתי מוכנה לשנות את זה [פורמט ההוראה שלי], [היה] שיתוף פעולה אפסי. אפס. אז ויתרתי”.

המורים “הנלהבים” היוו כ-40% מכמות הנבדקים והנבדקות, בעוד שהמורים “הזהירים” היוו כ-30% מסך כל הנבדקים, וכ-30% הנותרים היו מורים “מנוסים”. “קיימים באוניברסיטה העברית, וסביר להניח שגם באוניברסיטאות אחרות, כ-30% מרצים “מנוסים” שקרוב לוודאי, אחרי המשבר, ההוראה שלהם בפרט וההתנהלות שלהם בכלל תשתנה לטובת המערכת והסטודנטים. וחשוב מזה, יש פוטנציאל של עוד כ-40% מרצים “נלהבים” שעשויים גם להתקדם לכיוון של שינויים משמעותיים ושימוש מושכל של הסביבות הדיגיטליות שעומדות לרשותנו”, ציינו החוקרים בעקבות ממצאיהם.

אחד הממצאים המרתקים ביותר נגע לתגובות הראשוניות של הנבדקים במעבר מהכיתה להוראה מקוונת. המורים דיווחו במחקר בעיקר על תגובות רגשיות קשות כגון שיתוק, פאניקה, פחד, ייסורים ודאגה, בעקבות שינוי שיטת ההוראה. לדוגמה, המרצה מיכל ציינה: “כן, אני די חששתי מהמצב הזה, במיוחד בגלל שיש לי שבעה ילדים שהיו לי בבית בתקופה ההיא, והיה צריך גם איכשהו להסתדר ולהעסיק אותם ולעזור להם עם הלמידה שלהם מרחוק גם”, ומיטל הוסיפה: “רציתי להיות מוכנה לא לעשות “פאשלה” בפני התלמידים… איזה כיף שפתאום אני לומדת משהו טכני ש-וואי! זה עולם של העתיד ונותנים לי זמן, מביאים לי הכשרות, ואני יכולה לשאול שאלות טיפשיות”.

אחד הנושאים שהדאיגו במיוחד את רוב המרואיינים הייתה בעיית המצלמות בכיתה, או כפי שהמרצה יעל סיפרה: “זה היה מבחינתי האסון. כלומר, לשבת מול הקוביות האלה זה גמר אותי. אני הרגשתי שזה משפיל וזה פשוט נורא. זה היה נורא ולסטודנטים… תודה לאל, היו לי תמיד שלושה-ארבעה נחמדים שהיו איתי והם היו לא נחמדים כי אני ביקשתי ואני התחננתי, תפתחו את המצלמות, ביקשתי שמישהו אם יש לו בעיה בבקשה שיודיע לי מראש שהוא לא יכול לפתוח את המצלמה”.  המורה מיכל הוסיפה: “אני לא רואה את הסטודנטים מולי, אני פחות חשה אותם, פעם ראשונה שאני עושה את זה – פחדתי שאולי הם לא יבינו [אותי] מספיק טוב בצורה כזאת ופחדתי שבסוף אני ארגיש לא הוגנת עם המבחן שאני נותנת [בסוף הקורס]”.

במילים אחרות, העובדה שהתלמידים – לפעמים רובם – שמים את המצלמות שלהם בזמן השיעור במצב כבוי גרמה לתחושת כישלון של המרצים או להרגשה רעה מאוד. כאשר התלמידים הפעילו את המצלמות שלהם הדבר נחווה על ידי מורים כסימן להצלחה. ומארק הוסיף: “בסוף כשהסטודנטים והסטודנטיות] הציגו את הפרויקטים [שלהם] בפעם האחרונה, עשינו פגישות עם הקבוצה, ואז כולם היו עם מצלמה פתוחה כמובן, לא היה אחד שהעז לכבות [אותן] וזה היה מאוד אפקטיבי, זה היה מאוד יפה, כי הם העבירו מצגת גם בזום וכל אחד עבר ו… היו עבודות מאוד מאוד יפות”.

מה לגבי מחקרי המשך? “המשך המגיפה והשלכותיה הביאו את האוניברסיטאות ומוסדות להשכלה גבוהה בפרט, ואת מערכת החינוך בכלל, להסתגל למצב שהפך לסוג של ‘חירום שגרתי’. בהתחשב במצב זה, שלב שני עתידי של המחקר שלנו יכול לבחון את ההשפעה של מצב חירום זה על הסמסטרים שהחלו מאוקטובר 2020 ועד היום, כאשר, בניגוד לסמסטר הקודם, היה מספיק זמן למורים להכין את שיעוריהם המקוונים, כשהמורים היו בעלי ניסיון בהוראה מקוונת בתנאי משבר. נרצה לבחון את ההוראה במצב כזה ובעיקר את השאלות כיצד התכוננו המורים לפני השיעורים המקוונים? באילו שיטות הוראה הם השתמשו? מה למדו מהשלב הקודם של המגיפה, וכיצד הם מאפיינים כעת את המגיפה כולה והשפעתה על יכולותיהם הפדגוגיות”, ציינו החוקרים.