סימני דרך, תערוכת הבוגרים של התכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי באקדמיית בצלאל לאמנות ועיצוב ירושלים יצאה לדרך ואתם מוזמנים להגיע ולהתרשם מהעבודות של המעצבים הצעירים והמבטיחים.
התערוכה וסדרת האירועים הפועלים תחת הכותרת ׳סימני דרך׳ יחשפו תוצרים של תהליכים ארוכי טווח, שהחלו בלימודים או אפילו לפניהם, ומתעתדים להמשיך הלאה מעבר לנקודת הציון הנוכחית לעבר העשייה המקצועית של הבוגרים והבוגרות של התכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי. הפרויקטים המוצגים מתווים דרך להובלת שינוי חברתי, תפיסתי או מקצועי, מסמנים את העתיד לבוא.
׳סימני דרך׳ מקיפה את תחומי העיסוק של הבוגרים.ות של התכנית, ואת השדות בהם הם שואפים ליישם פרקטיקות חדשות. התערוכה מזמינה את המבקרים.ות להיחשף ולהתנסות במגוון פרויקטים המדגימים את חשיבותה של נקודת המבט העיצובית בתחומים מגוונים ביניהם: חינוך ותהליכי למידה, שדות הקושרים את הגוף לזהות והתנהגות אנושית, הכלה חברתית ובריאות.
במסגרת האירועים הבוגרים והבוגרות יציגו אינטראקציות, פאנלים וסיורים תמטיים לצד במת מציגים.ות בה יספרו על הפרויקטים והתהליכים בהם עסקו במהלך תכנית הלימודים. במקביל לתערוכה, יוצג לקסיקון מחקר עיצוב הולך וגדל, בו הבוגרים.ות מנסחים תפיסות ותובנות חדשות במגוון גישות ומתודולוגיות מחקר.
יחד עם לקסיקון מחקר העיצוב ואתר הבוגרים התערוכה ׳סימני דרך׳ היא נדבך מרכזי במסגרת אירועי הסיום של התכנית בהובלת איה בנטור, נעמי סלייני והמעצבת יסמין נקאש, זו השנה השניה. שלושת החלקים נעשים בעבודה משותפת עם בוגרי ובוגרות שלושת המסלולים בתכנית- אודות עיצוב, עיצוב וטכנולוגיה וניהול עיצוב וחדשנות.
ראש התוכנית: רומי מיקולינסקי
רכזת התוכנית: טרן גילוט
אוצרות התערוכה ואירועי הבוגרים: איה בנטור ונעמי סלייני
מפיקה: מרסל ביטון
עיצוב גרפי: יסמין נקאש
אלו היצירות שמוצגות בתערוכה:
אבק מדבר
מפסולת טקסטיל חקלאית לחומר גלם מקומי
רוני יחזקאל
מנחה: מאיה בן דוד
תכנית התואר השני בעיצוב תעשייתי, בצלאל
כיצד פעולת אריגה יכולה להשפיע על תפיסת הערך של חומר גלם שמקורו בפסולת טקסטיל חקלאית?
ביקור באתר פסולת הפלסטיק החקלאי שבחצבה, הוביל אותי לאסוף פיסות מידע קטנות על אודות הנמצא בו. כל פיסה של חומר מלווה בעקבות המפגשים עם הטבע והאדם באקלים המדברי שבערבה.
כשאני נכנסת כמעצבת טקסטיל לאתר הפסולת החקלאית, מתאפשר לי הזיהוי שלו כאתר פסולת-טקסטיל-חקלאי ואני יוצאת לחיפוש אחר הסיפור שטבוע באותם חומרים וגילוי פוטנציאל ערכי מחודש לפסולת כחומר גלם מקומי.
רשת נגד מזיקים שפרמתי אוחדה לאגד שתי ואגד ערב, מהם מתחתי שתי חדש על הנול ואליו ארגתי חבל הדליה פרום באופן שמייצר אוביקט טקסטיל חדש ונחשק.
במהלכים ידניים של פירוק החומרים, עיבודם לחוטים ולסיבים, בחינתם כחומר גלם מקומי חדש, וארגונם לטקסטיל שערכו עולה על ערך המוצר שממנו הגיעו, אני בוחנת את מקום הקראפט ככלי המאפשר למידה על עבודה, חומר, איכות ופרטים ברזולוציה גבוהה.
האובייקט של השק הארוג כמייצג ומכיל ערכים , נפח ותוכן – עומד במרכז הפרויקט. מה אפשר למדוד באמצעות שקים? מה הם מכילים – בתוכם ועליהם? כיצד הם מיוצרים? מה תוואי המסע שהם עוברים?
שק כמיכל טקסטילי שטוח שמקבל את צורתו החיצונית ממילוי בתוכן.
בהשראת הפרויקט ההולנדי The Linen Project, ששואף להפיץ את הידע בגידול פשתן מקומי והפיכתו לחומר גלם במתודולוגיה של למידה מתוך עשיה ידנית וקהילתית, אני מציעה לראות את המוצרים הפסולים כהזדמנות לממש את רכיב המקומיות. במפעל טקסטיל אשר יוקם במקומו של אתר הפסולת, יעבדו את החומרים לחומרי גלם ולמוצרים מקומיים, והוא יהווה חממה למעצבות, אמנים, קהילה מקומית ובעלות עניין שיקחו חלק בתהליך המשותף של טרנספורמצית הפסולת לכדי משאב מקומי.
רוני יחזקאל היא מעצבת טקסטיל ומרצה במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, שם סיימה את לימודי התואר הראשון. בעבודותיה שמוצגות גם בתערוכות, מזהה הזדמנויות עיצוביות ופועלת בתפר שבין תחומים ושפות כמו קראפט ודיגיטל, חומר – משטח – אובייקט, אדם וטקסטיל, עיצוב וחברה.
“התמונה שמשחזר הארכאולוג, עומדת ותקפה כל עוד לא התגלתה עדות חדשה” *
ככל הנראה
עודד פרידלנד
מחקר ארכאולוגי באמצעות עיצוב
מנחה: פרופ’ חנן דה לנגה
ליווי מקצועי: נורית גושן- אוצרת לארכאולוגיה של התקופות הכלקוליתית והברונזה במוזיאון ישראל
תכנית התואר השני בעיצוב תעשייתי, בצלאל
תל מגידו 1937, קערה נחשפת באתר החפירות. היא איננה שלמה אך היא מהפנטת ביופייה, מעוטרת במה שנראה כמו עלים בצבעי אדום ואפור. צורתה הכללית של הקערה דומה לקערות רבות שנמצאו באזור מתקופת הברונזה התיכונה אך במרכזה יש מעין גביע עם שני נקבים בתחתית; עד היום נמצאו מעט חפצים דומים לזה, והארכיאולוגים מתקשים עדיין להסביר למה הקערה שימשה.
בארכיאולוגיה, שחוקרת את עברה של האנושות על ידי מציאה, תיעוד וניתוח של מידע חומרי וסביבתי, הארכיאולוגים נוהגים לשתף פעולה עם אנתרופולוגים, בלשנים, ומדענים מתחומים אחרים. אולי הגיעה העת לקרוא גם לעזרתם של אמנים, אדריכלים, צורפים, קרמיקאים ומעצבים?
הפרויקט בוחן שילוב יוצרים ומתודות של עיצוב במחקר ארכאולוגי, כיצד ניתן יהיה לבחון ולחקור תעלומות ארכאולוגיות באמצעות כלים של עיצוב?
חשיבה עיצובית – בשונה מחשיבה אנליטית – היא תהליך שכולל צבירה ובניה של רעיונות ללא הצבת גבולות. כאשר אין גבולות מוגדרים, אין חוששים מכישלון ומביקורת עמיתים, דבר המאפשר חשיבה משוחררת וגילויים חדשים. גרסאות שונות של חשיבה עיצובית כוללות שלבים שונים ביניהן אפיון, מחקר, רעיונאות, רישום, בניית אבות-טיפוס, בחינה, סינון, ולמידה. באמצעות כלים אלו, בדו שיח מתמשך עם ארכאולוגית המתמחה בתקופת הברונזה, בחנתי שימושים שונים לקערה ולחפצים נוספים. בחננו שפע רעיונות בקטגוריות שונות, מעישון דרך מאור, בישום, משחק, בישול, טיפוח הגוף ועד למרפא והדברת מזיקים, חלק מהרעיונות נבחנו באמצעות אבות הטיפוס, ניסחנו מסקנות ופרוטוקול להמשך המחקר, ואולי נצליח לעצב מחדש את סיפורם של חפצים בני 3000 שנה.
* מבוא לארכיאולוגיה של ארץ ישראל / האוניברסיטה הפתוחה
עודד פרידלנד- מעצב תעשייתי, מרצה במחלקה לעיצוב תעשייתי באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, בוגר תואר ראשון בעיצוב תעשייתי ותואר שני במסלול “אודות עיצוב”. בשנת 1994 לאחר סיום לימודי העיצוב ייסד את “מונקי ביזנס” – מותג עיצוב עצמאי המתמחה בפיתוח ושיווק מוצרי מתנה מקוריים, היה לחלוץ וסולל דרך בקטגוריה זו בארץ ובעולם ומומחה בעיצוב חפצים ייחודיים.
זוכה ציון לשבח על מצוינות בהוראה באקדמיה בצלאל ומרצה על עיצוב ויזמות באקדמיות ובאירועי עיצוב ברחבי העולם.
CLOSER
כלי לניווט דרך טיפולי פוריות IVF
סו פלג, סמדר מרדלר-ירדני
מנחות: מיכל איתן ושרה אוסלנדר. תכנית התואר השני בעיצוב תעשייתי, בצלאל
טיפולי IVF – טכנולוגיה מתקדמת להפריה חוץ גופית – מבטיחים לכל אישה ו/או זוג את האפשרות ל’צאצא ביולוגי’, אך מקיימים את ההבטחה באופן חלקי בלבד. בתווך שבין החלום לשברו מוצאות עצמן מטופלות רבות הולכות לאיבוד במסע טיפולים מתמשך ומפרך, כלואות ב”לופ” ללא מוצא.
במסגרת הפרויקט שנעשה בשיתוף עם בית החולים וולפסון בחולון, וכלל תצפיות ושיחות עם מטופלות וצוות רפואי, התחדדו פערי המידע והידע המתקיימים במפגש בין המערכת הרפואית לנשים ולזוגות המטופלים, המגבירים את הקושי והתסכול –בשני הצדדים. על אף שניהול תהליך טיפולי IVF מחייב לאסוף ולהבין עוד ועוד פיסות מידע, לנשים אין כיום כלים ממשיים שיאפשרו זאת. הידע המצטבר על הטיפול ועל גופן מפוזר בין גורמי טיפול שונים ונשאר בעיקר בידי המערכת הרפואית- מה שמקשה על מטופלות להיות מעורבות ולהשפיע. נאמרות הרבה מילים וניתנים הסברים, אך השימוש בשפה מדיקלית וסטטיסטית, מחסור בערוצי תקשורת והעדר אמצעי המחשה ויזואליים, מקשים על יצירת שפה משותפת בין הצדדים ויוצרים מציאות בה הרופא.ה והמטופלת “אינם נפגשים”.
CLOSER היא פלטפורמה לניהול ידע המספקת למטופלת “בעלות” על המידע וכלים שמאפשרים לה להיות שותפה פעילה בניווט תהליך טיפולי פוריות IVF. הפלטפורמה משלבת מפות למתן אוריינטציה, אפליקציה לניהול מידע שוטף ומצטבר ופורמט סיכום סבב המבוסס על מידע רפואי וחוויה אישית המהווה מעין “מצפן” לשיחה עם הרופא.ה. כלי הניווט מחברים את המטופלת ל’תמונה הגדולה’, מאפשרים לה ללמוד על כל סבב בפני עצמו ובהשוואה לסבבים קודמים, והופכים אותה למעורבת ומבינה יותר בבואה לדבר עם הצוות הרפואי .
הפרויקט שואף ליצור מהלך שבו ידע הופך לכח. בכוחה של המטופלת לא רק להיות מעורבת יותר, אלא גם לעצב מחדש את התקשורת עם הרופא.ה – ובכך לייצר שינוי מערכתי במהלך שהוא bottom up. הוא מבקש להציע למטופלות IVF דרך לקרב ולהתקרב.
CLOSER. קרוב יותר למידע. קרוב יותר לעצמן. קרוב יותר בדיאלוג הרפואי. קרוב יותר ליעד שמציבות לעצמן.
סו פלג היא חוקרת איכותנית ומעצבת שירות. בעלת חברת מחקר להתנהגות צרכנים. עוסקת בפרויקטים הדורשים רגישות אנושית לצד הבנה מערכתית כדי לייצר תנאים לפיתוח והטמעת חדשנות בסביבה רוויית בעלי עניין. סמדר מרדלר ירדני היא מעצבת שירות, בוגרת לימודי אדריכלות נוף ומאיירת. מתרגמת רעיונות, תובנות וצרכים אנושיים לכדי שפה ויזואלית מתוך יישום גישה עיצובית רב-תחומית.
LONE CREATION EXPERIENCE
כלי עבודה לפיתוח של רעיונות יצירתיים עבור “עסק של אחד.ת”
מורן ברק
מנחה: רועי ביגר
שינויים בעולם העבודה מניעים לבחירה בתעסוקה עצמאית, בהקמה של “עסק של אחד.ת”, במטרה למימוש עצמי ואיזון בין חיים אישיים לעבודה.
עסק של אחד.ת מאפשר הזדמנויות בהקשרים של התפתחות אישית, יצירה, חופש והתאמה אישית. הבחירה בדרך עצמאית דורשת פיתוח של מיומנויות וכישורים שנדרשים בתחומי ניהול ולא רק התמקצעות בתחום המומחיות הספציפי. עצמאים נדרשים להיות מפתחים, שירותיים, מנהלים (של עצמם), בירוקרטיים ועוד.
אתגרים רבים מלווים את יומם של העצמאים כמו: נטיה לראייה לטווח קצר, קושי בהסתגלות למצבים חדשים, עבודה במשאב העבודה המצומצם וחשש משינויים במצבי אי וודאות. כל אלו גורמים לצורת עבודה תגובתית, “כאן ועכשיו”. המצב התגובתי מונע תהליכי צמיחה ושגשוג שיאפשרו את שרידות העסק לאורך זמן.
במהלך המחקר פגשתי אנשים עצמאים שעובדים לבדם ושופעים ברצונות ורעיונות יצירתיים. עצמאים שמחכים לזמן מתאים, להבשלה של תנאים והתפוגגות של אי ודאות שאופפת את חיי היום יום כדי להפוך ממגיבים לפועלים.
Lone Creation Experience הינו כלי עבודה משחקי המלווה פיתוח של רעיונות יצירתיים לבעלי עסק של איש.ה אחד.ת על ידי שימוש בדמיון. הכלי מבקש לעצור לרגע (או שניים), למפות ולהתגבר על אי הוודאות דרך המחשה ויזואלית ולדמיין אינטראקציות, להתנסות ברעיונות חדשים ללא סיכונים, לבחון היתכנות דרך הערכת היכולות ולפתח תהליכים יצירתיים בכוחות עצמאים.
מורן ברק, מעצבת שירות, פועלת ומעצבת פרויקטים ושירותים ממוקדי אנוש בתחומי קהילה, חברה ורווחה.
Hi Pleasure,
ספוגית רוטטת המעצימה אינטימיות נשית בחווית האמבטיה העתידית
ירדן גורדון
מנחה: מרין זורע
את נכנסת לחדר האמבטיה אחרי יום ארוך, סוף סוף את לבדך. את קוראת Hi Pleasure, והספוגית רוטטת בתגובה. מוזיקה מרגיעה נשמעת והאורות מתעמעמים. בקול ומגע, היא מזמינה אותך למסע הוליסטי דרך גילוי עצמי, טיפוח, וסטימולציה חושית, ללא מבוכה או שיפוטיות: רק את והאלגוריתם.
מעל 25% נשים כיום אינן מזהות את איברהן האינטימים, ולפי ׳הפער האורגזמי׳, 40% מהנשים מעולם לא חוו אורגזמה. במקביל, תעשיות צעצועי המין והפורנו נמצאות בעלייה מתמדת. דיכוטומיה זו מאפיינת את חייהן של רבות במאה ה-21, בה נשים חוות בושה וניכור ביחס לגופן ולמיניותן.
כיצד ניתן לגשר על פערים אלו? כיצד ניתן לעצב טכנלוגיות AI ו-IOT לניתוץ מיתוסים על מיניות וגוף?
הפרויקט מאיר על החיבור האינהרנטי בין למידה על גוף ומיניות, טיפוח ועונג, ומציע יצירת חוויה הוליסטית באמצעות ספוגית רחצה רספונסיבית וממשק קולי אינטימי המלמדים את המשתמשת בשיח ובפידבק טקטילי על גופה ותחושותיה. החוויה שואבת מהקשריו הטקסיים, החברתיים והתרבותיים של חדר הרחצה – מהמקווה, הסנטו היפני, ועד למכוני טיפוח חדשניים. כך ממחיש הפרוייקט תפיסות חדשות ואפשרויות מסקרנות לחווית הרחצה העתידית.
ירדן גורדון היא מנהלת מוצר, מעצבת ויזמית. בימים אלה היא מקימה מיזם טכנלוגי בתחום ה-Sexual Wellness. ניסיונה המקצועי והאקדמי רחב, ונע מניהול מוצר בטסארטאפים וחברות גדולות במגוון תחומים בעולמות ה-B2C וה-B2B, ועד לניסיון רפואי בתחום הפוריות.
את תהיי הזיכרון שלי
יעל קורנשטיין
מנחה: ליאורה רוזין
אבא שלי חולה במחלה שהולכת ומפוררת את הזהות שלו. הבן שלי, נור, לאט לאט מתחיל ללמוד את העולם. אני באמצע ביניהם: בת ואמא, מנסה לתפוס מעט מן המהות של אבא שלי ולהזין בה את נור. אני יוצרת חפצים שאוצרים בתוכם סיפורים של אבא שלי כמו שאני זוכרת אותם, שעברו דרך הפילטר של הדמיון שלי והזמן שעבר מאז ששמעתי אותם. כל חפץ הוא גם צעצוע, מכיל בתוכו אלמנט של תנועה או קול ומושך לגעת ולהפעיל אותו. ככה אני מדמיינת שאוכל להשאיר את הזיכרונות חיים ובתנועה, ושהם יחלחלו לאט לאט לסיפור החיים של נור. בחרתי לייצג חמישה זיכרונות. שניים מהילדות של אבי, סיפורים שסיפר לי פעמים רבות עד שנרשמו בנפשי, שני זכרונות מתקופת המחלה וההתפוררות, וזיכרון אחד המשותף לנו, אני ואבי יושבים בסלון על ספה מעור והוא שר לי את השיר פזמון ליקינטון. את אותו השיר אני שרה עתה לנור כל ערב לפני השינה. נדמה לי שכך נוצרת תמונה שלמה , עגולה וחיה של אבי. אני שואבת השראה ממחקר פסיכולוגי של לורנס וניומן, “להיזכר או לשחק” מ-1975, בו התברר כי ילדים זוכרים טוב יותר צעצועים שאיתם התבקשו לשחק מאשר צעצועים שהתבקשו לזכור. למשחק, כך הסתבר, יש תפקיד גדול בעיצוב של זיכרון.
לצד חומרי תיעוד מצולם ומוקלט של אבא שלי ושל נור, הפרויקט מורכב מחמישה אובייקטים. כל אובייקט הוא מעין צעצוע-מזכרת הנשען על מנגנונים של צעצועים קיימים: תיבת נגינה, כדור שלג, פנס קסם, צעצוע מתפרק ואוטומטה. כל צעצוע מכיל בתוכו סיפור, זיכרון, מהחיים של אבא שלי. את האובייקטים אני יוצרת מפורצלן, עץ, מתכת אור וקול.
יעל קורנשטיין – היא מעצבת יוצרת בעלת סטודיו לעיצוב קרמי בתל אביב. בעבודותיה כיוצרת מתעסקת במקומות בהם יש מתח, קונפליקט והתנגשות בין ערכים ותרבויות. האזורים הלימינליים, אזורי הבין לבין, הם המניעים אותה לפעולה בעבודותיה.
החומר הקרמי הוא החומר הביתי שלה. הוא השפה החומרית הראשונה שלה. הוא נקודת המוצא המאפשרת בדיקה ומתיחה של גבולות. אליו מתווספים מדיומים וחומרים נוספים.
שוּשוּ – אובייקט לשיקוף טונים באינטראקציה בין אדם לאדם
יובל פיין
מנחה: שלומי אזולאי
הסיטואציה: שני אנשים מדברים. בזמן השיחה עולה טון הדיבור של אחד המשתתפים בה. מה יקרה אם נסמן את עליית טון הדיבור באמצעות אובייקט טכנולוגי שנדלק ומאיר כאשר הווליום עולה? האם עצם סימון ההתנהגות בזמן מפגש בין שני אנשים עשוי להשפיע על האינטראקציה?
לצורך בחינת הסוגיה, נוצר שוּשוּ- אובייקט טכנולוגי אשר נדלק כאשר הטונים בשיחה עולים ונותן משוב חזותי, באמצעות אור. האובייקט הותאם לפעול במגוון הקשרים כדוגמת מרחבים ציבוריים, מרחבים ביתיים ומקומות עבודה. תהליך העיצוב והייצור כלל סקיצות, הדמיות, פרוטוטייפינג, וכן ייצור של האובייקט המוגמר באמצעות הדפסת תלת מימד, רכיבים אלקטרונים ורצועות לד (LED). העיצוב שאב השראה מאובייקטים פיזיים יום-יומיים המונחים על שולחנות לצרכים שימושיים ודקורטיביים כדוגמת מנורות ואגרטלים וכן מאובייקטים טכנולוגים המותאמים להצבה על שולחנות, כדוגמת Alexa, Google Home ורובוטים חברתיים שונים.
יובל הציבה את שוּשוּ בסביבות שונות כדוגמת בתים, משרד, חדר ישיבות וחדר משחקים של ילדים, ובחנה כיצד המשוב הויזואלי והנוכחות של שושו השפיעו על מהלך האינטראקציה בסביבות אלו. תוצאות המחקר מתכתבות עם מחקרים אחרים בתחום ה-Human-Computer Interaction הנוגעים לשיקוף התנהגות, תיווך אינטראקציה והכנסת אובייקטים טכנולוגים לאינטראקציה אנושית.
יובל פיין היא מאפיינת וחוקרת חווית משתמש, מתמחה בעיצוב מערכות מורכבות באמצעות מתודולוגיות של חשיבה עיצובית ועיצוב ממוקד משתמשים. עבודותיה עוסקות במחקר ועיצוב של אינטראקציה בין בני אדם לממשקים דיגיטליים ופיזיים, תוך מתן דגש על האספקט האנושי-חברתי הנובע מאותן אינטראקציות.
CrossAware
מרחב אינטראקטיבי לחצייה בטוחה עבור ילדים החוצים במעברי חצייה.
טל שטיין צוק
מנחה: ד״ר מיכאל ססלר
מעברי חצייה אמורים להיות המרחב הבטוח עבור הולכי רגל, אך בפועל הנתונים מעידים כי מרבית תאונות הדרכים עם הולכי הרגל התרחשו במעברי חצייה!
בנוסף, נמצא במחקרים כי הגורם העיקרי לתאונות הוא התנהגות לא נכונה של הולכי הרגל, המתבטאת בתופעה הנקראת ״אשליית הביטחון״, תופעה המתאפיינת באי עצירה ומבלי להביט לצדדים לפני חציית הכביש.
עבור הולכי הרגל, מעבר החצייה נתפס כמקום בטוח ומכאן ההנחה המוטעית כי זהו שטח השייך להולכי הרגל, אך למעשה, מעבר החצייה הוא חלק אינטגרלי מהכביש, בעל סימנים גרפים, אשר אינם מעבירים מסר של אזור מסוכן עבור הולכי הרגל.
לרשות הנהגים אמצעי התרעה ותקשורת במגוון תצורות – הבהוב אורות, צופר, חיישנים וכדומה, בעוד שהולכי הרגל נותרים חסרי יכולת לתקשורת אקטיבית עם הסביבה.
הפרויקט עוסק בעיצוב מחדש של מעבר החצייה, עבור ילדים, ומסייע לשינוי התנהגותם במפגש עם מעבר החצייה, באמצעות מערכת אינטראקטיבית המאפשרת להולכי הרגל להיות אקטיבים במרחב ובעלי יכולת לתקשורת עם הנהגים.
טל שטיין צוק הוא מעצב תעשייתי בעל סטודיו לתכנון וייצור תיקים קשיחים לציוד צילום. עבודותיו מתמקדות בעיצוב וניהול ייצור של תיקים ומארזים קשיחים לעבודת שטח מאומצת. לקוחותיו נמנים עם החברות המובילות בתעשיית השידור העולמית.
שולחן ערוך: פלסטיק כסמל סטטוס
דוד שץ
מנחה: טל מור סיני
הפרויקט ׳שולחן ערוך׳ מציע מבט מחודש על שימוש בכלי פלסטיק חד-פעמי תוך התמקדות באספקטים החברתיים והמעמדיים הכרוכים בשימוש בהם. כלים חד-פעמיים מפארים שולחנות חגיגיים בהתכנסויות משפחתיות ובארוחות חג בקהילות רבות ושונות ברחבי ישראל.
כבר בחצרות המלכים, עריכות שולחן מפוארות, הכוללות סרוויס מעשה ידי אמן וריבוי כלים, היו אמצעי להצגת מעמדו של עורך השולחן. מנהגי עריכת השולחן הללו מתורגמים בעת העכשווית לעריכות שופעות של כלי פלסטיק חד-פעמיים, במטרה לשמר את המראה החיצוני החגיגי והמפואר ללא ההכבדה שמצריך סרוויס ״אמיתי״.
סקרים שנעשו בקרב החברה הישראלית על מאפייני השימוש בפלסטיק חד-פעמי מעידים כי השימוש בו נפוץ בכל המגזרים בישראל, אולם הקהילות החרדיות וחברות מיעוטים מסורתיות הן צרכניות כלי הפלסטיק החד-פעמי המסיביות ביותר, ביחס לשיעורן בכלל האוכלוסיה. הסיבות לכך קשורות בנוחות השימוש, בקלות הניקיון, וביכולת לספק כלים להאכלת פיות רבים בעלות נמוכה.
הפער בין האופן בו נתפס הפלסטיק כחומר חיובי וזול הממלא צרכים פרקטיים של קהילות מעוטות יכולות, ובין האופן בו נתפסים המשתמשים בפלסטיק החד-פעמי כמזהמים עומד בבסיס לפרויקט, המציג ספריית וריאציות של עריכות שולחן מפוארות בכלי פלסטיק חד-פעמי. כך, בוחן הפרויקט ׳שולחן ערוך׳ את האסתטיקה של הפלסטיק בקרב הקהילות המשתמשות בו ואת הפיכתו למרכיב זהותי עמוק בחייהן.
דוד שץ – הוא מעצב תעשייתי ויוצר, העובד בחברות מסחריות בעיצוב מוצרי טקסטיל, ובעל סטודיו לעיצוב מוצר. במחקרו העיצובי, שץ בוחן סוגיות אסתטיות, חברתיות, סביבתיות וכלכליות הנוגעות לשימוש בפלסטיק ובמוצרי צריכה.
Virtual Storytailor
אירה גולדמן
מנחה: דר׳ רומי מיקולינסקי
כיצד יכולה אופנה דיגיטלית לייצר שכבות נוספות של מידע על בגד מחויט כדי להעשיר את ההתאמה שלו וכך ליצור היקשרות לבגד ולעודד צריכה מועטה יותר?
מאז 2016 מיליוני אנשים קונים בגדים דיגיטליים שאין להם כל קיום פיזי ומעולם לא נתפרו. עולם האופנה משתנה ומתחיל לאמץ שיטות טכנולוגיות המתבססות על תאומים דיגיטליים בייצור, שיווק ומכירה. לא מופרך לחשוב שבקרוב מאד נוכל לקבל לצד בגד פיזי גם את ההעתק הוירטואלי שלו, אותו ילבש התאום שלנו במרחבי המטוורס.
באופנה הדיגיטלית מערכת יחסים פיזית מוחלפת ביחסים וירטואליים. מה ההשפעה של מגמה זו? האם ישנה סכנה של ניכור? כיצד מייצרים היקשרות הן לאובייקט וירטואלי והן לאובייקט פיזי? זה האתגר שעומד בלב הפרויקט הזה.
אני מדמיינת חלל בו נוכל למדוד שחזורי שכבות פנימיות של ז׳קטים מחויטים מיד-שניה ובו בזמן להיחשף להעתק הדיגיטלי שלהם היודע לשקף את העבר של תאומו הפיזי – להראות איך היה נראה פעם ולהשמיע את הסיפור של אלה שלבשו אותו קודם. מתוך אלה כל בחירת בגד נעשית לא רק על-פי טעמו או מידותיו הפיזיות של הלובש, אלא גם בהתאמה למידותיו הרגשיות, התרבותיות והרוחניות.
תמיד עניין אותי האופן שבו אנשים נקשרים לבגדים שלהם. מניסיון העבודה שלי כמעצבת בחברת קום איל פו גיליתי שבגד שנוצר מתוך מחשבה על האינטרקציה עם הלובשת יוצר היקשרות אליו. נשים סיפרו לי כי התקשו להיפרד מהפריטים שבהם היו ציטטות של סופרות שמייסדת המותג קרול גודין בחרה לתפור. תובנות דומות עלו ממאמרים שעוסקים במושג עיצוב רגשי ובעיצוב בר קיימא של בגדים דרך היקשרות אליהם.
אני שואבת השראה מעבודותיו של האמן כריסטיאן בולטנסקי, מהיכולת שלו להציג אובייקטים יום-יומיים כמיצבים אנתרופולוגיים שמעוררים שאלות על זהות. במיצבים שלו הוא משתמש תדיר בבגדים משומשים שבאים לספר סיפור על האדם הבודד ועל החברה האנושית כולה. התבוננות בהם ממחישה לנו עד כמה כל סיפור חיים הוא ייחודי אך גם שכל אחד דומה לשני. לדבריו ״התנאי היחיד לקיומה של המציאות הוא אגדה, שכן הנרטיב הוא אמצעי ההעברה היחיד שלו״.
אירה גולדמן היא מעצבת אופנה בעלת ניסיון עשיר בארץ ובחו״ל וחברת סגל במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר ובמחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל. גולדמן התמחתה בעיצוב בגדים מחויטים בחברות מובילות בתחום וכיום עוסקת במתן שירותי ייעוץ וארט דיירקטינג.
Super Sense Me
מיכאל וולמה ון דר מולן
מנחה: שרית יודלביץ’
אני מהמהם בזמן שאני אוכל, גם בני מהמהם בשעת הארוחה, האם זו דרך להביע את הנאתנו מהאוכל?
מה מספקת לנו סעודה? רעב? תיאבון? חמדנות? רגשות? הנאה? תשוקה?
בעולם הדוחף אותנו לצרכנות-יתר, בתרבות מרובת פיתויים שבה מזון מהיר, זמין בכל מקום כל הזמן, כיצד אנו יכולים לשנות את הרגלי האכילה שלנו, להגדיר מחדש את מנגנוני החשקים והסיפוקים ולהפוך למודעים יותר לקשר שלנו למזון ולצריכתו?
אכילה היא חוויה יומיומית רב-חושית. המח שלנו מפרש את המידע שהוא מקבל ממגוון מקורות חושיים בגופנו.
בפרויקט, אני חוקר את האפשרות לייצר ביטוי קולי לחושים. שולחן האוכל הוא מגרש המשחקים, מקרה בוחן למזמינות (affordances) של אובייקטים וחוויות שונות. סביב השולחן, אנו משוחחים, שמים חומרים אכילים בפינו, נוגעים במשטחים ומזונות, משתמשים בכלי אוכל, מחווים, מייצרים ומקבלים אותות שמע שונים. באמצעות סדרת ההרחבות והשלוחות שיצרתי, אני חותר לעורר סקרנות כלפי האופן בו אנו מתקשרים עם מזון וכך להשפיע על מנגנוני הצריכה ומקצבי האכילה.
תרבות השפע והצמיחה האינסופית מייצרת “בעיות מרושעות” (wicked problem) הקשורות לבטחון תזונתי, סביבה ובריאות. שינוי הקלט החושי שלנו בהקשר לאחד מהצרכים הבסיסיים ביותר של המין האנושי הוא מקדם אותנו לעבר שינוי התנהגות והובלת שינוי לעתיד מקיים ובריא יותר.
מיכאל וולמה ון דר מולן הוא בעל תאר ראשון בעיצוב תעשייתי מהאקדמיה לעיצוב איינדהובן ותאר ראשון נוסף באדריכלות מהאקדמיה בצלאל, ירושלים. הוא עובד בכל תחומי העיצוב, אדריכלות ועיצוב נוסף אורבני בישראל ובחו”ל. הוא חבר סגל במחלקה לאדריכלות בבצלאל, בנוסף להוראה, הוא אחראי על לימודי המדיה במחלקה.
אותיות של זהות
פאדי דאו
מנחה: הדס זמר בן-ארי
הפרויקט עוסק בקליגרפיה ערבית כמנוע לשינוי בתפיסת הזהות של בני נוער דוברי ערבית בחברה הישראלית. הצורניות העשירה של הטקסט הכתוב מאפשרת ביטוי אמנותי שהופך כלי לייצוג הזהות הערבית כביטוי אופנתי עכשווי. לבישת חולצה או פריט עם טקסט פרי יצירתו של האומן כמיל דאו בערבית משדר יופי, כוח פנימי ואומץ.
קליגרפיה ערבית צורת אמנות המבוססת על הפשטה ודקורציה שהתפתחה במשך שנים רבות כאמצעי תקשורת וקישוט.
זהות היא תפיסת האדם את עצמו ותפיסת האחרים אותו. מכלול של מרכיבים שבאמצעותם האדם מגדיר את עצמו, עבור עצמו ביחס לחברה בה הוא חי, והיא גם מכלול של מרכיבים שהחברה מגדירה באמצעותם את האדם. הזהות האישית היא תלוית זמן, מקום, תנאים, אירועים ותפקידים.
פאדי דאו הוא מעצב גרפי ואומנותי והבעלים של מותג עיצוב פיני. כיום הוא אוצר תערוכות ומנהל עסקי של גלריה קימידיה – חיפה. הוא מציג תערוכות ומוביל פרויקטים עיצובים וחברתיים בארץ ובעולם.