מערכת 'לימודים כחול־לבן'מכללת חמדת הדרום התייחדה אמש עם זכר הנספים בשואה בטקס זיכרון וירטואלי שכלל חוויות אישיות מפי חברות וחברי הסגל, בני דור שני ושלישי לניצולי שואה ששודרו במהלך הטקס.
בצל הקורונה וההגבלה על התקהלות, קיימה המכללה האקדמית לחינוך חמדת הדרום ליד נתיבות את טקס הזיכרון לשואה ולגבורה באפליקציית הזום בערב יום השואה. הטקס נפתח בקריאת פרק תהילים על ידי רב המכללה שמעון אמור ובדברים מענייני דיומא מפי הרב יצחק לוי, ולאחר מכן האזינו לסיפוריהם האישיים של סגנית ראש המכללה ד"ר צביה בר שלום וראש החוג לחינוך במכללה ד"ר דני ניקרטין.
ד"ר בר שלום סיפרה על הוריה שנולדו באירופה, כשאמה הספיקה להימלט ללונדון בפרוץ המלחמה, אך אביה נקלח למחנה המוות אושוויץ שם שהה במשך ארבע שנים. "הוריי עלו ארצה בגפם שכל משפחתם נספתה בשואה, הם נפגשו והתחתנו. אבא מעולם לא דיבר על הגהנום באושוויץ אבל היו לו עליות וירידות במצב הרוח, בגיל צעיר הוא חלה ונפטר ממחלתו בהיותי ילדה קטנה, כשסיפורו נלקח לקבר יחד איתו". בר שלום סיפרה גם את סיפור חמותה קלרה פרידר בסלובקיה. "ביום בו הגיעו הנאצים לעיר היא הייתה חמישה ימים בלבד לאחר לידה ושלפו אותה מבית היולדות אל המתנה של שעות ארוכות בתחנת רכבת. איש מסתורי, לבוש בגדים בלויים פנה אליה ואמר לה לתת את התינוק להוריה. הוא גם אמר לה לשים לאחותה הצעירה מטפחת על הראש ולא הסביר מדוע אבל היא צייתה להוראותיו. באותו יום הופרדה ממשפחתה וילדיה והיא ואחותה נלקחו למחנה עבודה ושרדו, את הילדים וההורים לא ראתה עוד. בתום המלחמה התאחדה שוב עם בעלה והם עלו יחדיו לארץ והקימו משפחה חדשה".
ד"ר ניקרטין סיפר על סבו יעקב שנולד בפולין שבתחילת המלחמה הוא ומשפחתו נלקחו לגטו ורשה: "יום אחד כשחזר מהעבודה עם בנו הבכור, גילה בתדהמה ששלושת בניו הקטנים ואשתו נשלחו לטרבלינקה, שם נרצחו. יעקב ובנו הבכור המשיכו להתנהל בגטו עד פרוץ המרד. כשהרוחות בגטו התלהטו ויעקב הרגיש שהמרד עומד לפרוץ הוא הוציא את כל כספו כדי שיוכל לברוח מהגטו יחד עם בנו אל היערות. כך, במשך שנתיים חיו ביערות והצליחו לשרוד. לאחר המלחמה יעקב שלח את בנו למשפחה בארצות הברית ועלה לבדו ארצה. בארץ הקים משפחה חדשה יחד עם סבתי ונולדו לו שני ילדים, אחת מהן אמי ז"ל. למרות הגהנום שעבר סבא היה איש שמח ותמיד נתן לנו, הנכדים, תחושה שהוא אוהב אותנו מאוד".
ראש המכללה ד"ר חיים שקד סיכם את הטקס באומרו: "בימים אלו אנו מחויבים לריחוק פיזי, אך אנו קרובים בלב. התכנסנו היום כדי לבטא את הסולידריות שלנו כעם וכדי לספר את סיפורם של בני משפחתינו, כך מתבטא החוזק של העם היהודי. לנו כמורים ומחנכים חשוב לזכור שאחד מהצעדים הראשונים שעשו הנאצים יימח שמם היה למנוע מהילדים את הזכות ללכת לבתי הספר. אך היהודים בגטאות ובמחנות מסרו את נפשם על קיומה של מסגרת חינוכית עבור ילדיהם, ומעבר למחויבות ללימוד תורה, הייתה הבנה עד כמה מסגרת חינוכית ולימודית היא קיומית לאדם ויותר מכך שימשה ביטוי לתובנה עמוקה שמושרשת בנו שהחינוך הוא אחד מיסודות קיומנו כעם. גם בתנאים הכי קשים ובלתי אפשריים לא מוותרים על חינוך".