יעל וייספתיחת שנת הלימודים עם מחקר מעודד: חוקרות מאוניברסיטת בן גוריון והאוניברסיטה העברית גילו כי ילדים “מקובלים” מוכנים לעזור לילדים בודדים יותר ואילו ילדים בודדים מעדיפים לשמר את דפוסי ההתנהגות שלהם.
מחקר שבוצע על ידי חוקרות מהאוניברסיטאות העברית ובן גוריון בחן את תחושות תלמידי כיתות ד’-ו’ בתקופת הסגר הראשון, ומצא כי ילדים בודדים בשגרה שימרו את דפוס הבדידות שלהם גם במהלך משבר הקורונה, וגילו פחות נכונות להיות בקשר עם ילד בודד אחר, למרות שקשר כזה יכול היה לסייע להם בהפגת הבדידות. במקביל, נמצא כי ילדים “מקובלים” מוכנים להיות בקשר עם ילדים בודדים יותר ולסייע להם חברתית. המחקר, שנערך על ידי ד”ר חגית סבטו מהמגמה לפסיכולוגיה חינוכית וקלינית של הילד בביה”ס לחינוך באוניברסיטה העברית ופרופ’ תהילה קוגוט מהמגמה לפסיכולוגיה חינוכית במחלקה לחינוך באוניברסיטת בן גוריון, יחד עם הפסיכולוגית החינוכית יעל אברהם, פורסם לפני מספר ימים בגיליון מיוחד בנושא השפעות הקורונה על בני נוער ברחבי העולם של כתב העת “Journal of Research on Adolescence”.
המחקר ניסה לענות על שאלות שונות – האם ילדים שבמצב רגיל יש להם פחות קשרים חברתיים, ירגישו טוב יותר בתקופה בה הבדידות הופכת למעיין חוויית חיים מוכרת ומשותפת לכולם? האם ילדים כאלו ינצלו את האפשרות ליצירת קשרים וירטואליים בתקופה כזאת, או שמא ישחזרו את מצבם החברתי הרגיל ותחושת הבדידות אף תחריף אצלם עקב ההימצאות לבד, ללא קשרים וירטואליים? כמו כן, החוקרות ביקשו לדעת האם הנבדקים היו מוכנים לסייע ולהיות בקשר עם ילד אחר שאין לו חברים כלל בתקופה כזאת, או במילים אחרות, האם הבדידות תהיה מנוף ליצירת קשר וסיוע לילד אחר הנמצא במצוקה דומה, או דווקא תוביל לצמצום ולהסתגרות מוגברת?
המחקר כלל שני מדגמים. בראשון השתתפו כ-120 ילדים בכיתות ד-ו, שענו על שאלון אינטרנטי. הילדים התבקשו לדווח על מספר הקשרים הווירטואליים שהם מקיימים בזמן הנוכחי (בטלפון, ווטסאפ ורשתות חברתיות), ולהשיב על מספר שאלות בנוגע למצבם הרגשי והחברתי (בשיגרה ובתקופה הנוכחית). בסוף השאלון הופיע תיאור של ילד שאין לו כלל חברים בתקופה הנוכחית, בתוספת של השאלה: “האם תהיה נכון לעזור לילד זה ולהיות איתו בקשר?”, וכן התייחסות למוטיבציות שבבסיס הנכונות לעזור לילד זה.
הממצאים העידו על ירידה במצב הרוח הכללי של הילדים, בהשוואה לבסיס נתונים שיש בידי החוקרות ממדגמים דומים בתקופה מקבילה משנים קודמות, באותה קבוצת גילאים. בנוסף, ככל שהילד דיווח על פחות קשרים חברתיים (וירטואליים), כך גברה תחושת הבדידות עליה דיווח. מעניין היה לראות, לדעת החוקרות, כי מספר האנשים בבית בתקופת הסגר לא היה קשור לחוויית הבדידות שחוו הילדים, ממצא שמחזק את ההבנה שהצורך בחברים בגיל זה, לא יכול להיענות דרך קשרי משפחה. לגבי הנכונות לעזור לאחר שחווה בדידות, נמצא קשר מובהק למצב החברתי הנוכחי של הילדים – באופן מעניין, דווקא ילדים בעלי מספר רב יותר של קשרים וירטואליים היו אלו שהראו נכונות גבוהה יותר לעזור לילד שתואר כבודד, זאת מתוך אמפתיה לילד האחר ולמצבו, כמו גם מתוך מוטיבציה הממוקדת בעצמם (האפשרות להרחיב את מעגל החברים שלהם). ילדים בודדים יותר למעשה שימרו את דפוס הבדידות ודיווחו על פחות קשרים וירטואליים, כמו גם על פחות נכונות להיות בקשר עם ילד בודד – זאת על אף שמצבו דומה לשלהם וקשר כזה יכול היה לסייע גם להם בהפגת הבדידות.
המדגם השני כלל כ-50 ילדים בכיתות ו’, בו השיבו הילדים על שאלון זהה לזה שהורץ במדגם הראשון, ובנוסף לכך נבחנה באופן ספציפי תחושת המיטביות של הילדים (שביעות הרצון הכללית מהחיים), מעבר למצב רוח ותחושת קושי. מרתק היה לגלות כי הייתה ירידה מובהקת בתחושת המיטביות של הילדים בתקופת הקורונה לעומת התקופה הבית-ספרית נטולת הקורונה קודם לכן.
“למידה מממצאי המחקר יכולה לסייע לנו כמבוגרים (הורים ומורים) לשים לב לילדים ובמיוחד לאלו הבודדים – אל תשאירו אותם לבד בזירה החברתית, בין אם היא וירטואלית ובין אם היא מתקיימת פנים אל פנים”, מסכמת ד”ר סבטו. “תווכו, הציעו, דחפו ליצירת קשרים שיכולים להיטיב איתם. זה נכון בימים של שגרה, ונכון עוד יותר במציאות כמו זו של השנה האחרונה שעברה עליהם ועלינו. ויש למחקר גם מסר אופטימי להציע – נראה שילדים מקובלים יותר מוכנים להיות בקשר עם ילדים בודדים יותר ולסייע להם חברתית. כדאי שמורים יהיו מודעים לכך ויסייעו לתהליך באופן אקטיבי”.