מערכת 'לימודים כחול־לבן'בימים אלו מוצגת לציבור הרחב תערוכת הבוגרים של בית הספר לאכיטקטורה באוניברסיטת אריאל. התערוכה מופקת, נאצרת ומעוצבת ע“י הבוגרים, בתום חמשת שנות לימודיהם, והקהל הרחב מוזמן לראשונה להתרשם מפרויקטי הגמר של אדריכלי העתיד של ישראל. ניתן לראות את העבודות בתערוכת בוגרי ביה”ס לארכיטקטורה במוזיאון אסירי המחתרות בירושלים, משעול הגבורה 1 בסמוך לבניין עיריית ירושלים – התערוכה פתוחה לקהל הרחב
בטקס פתיחת התערוכה, ביום ה’ ה- 8.8 נחשפו הפרויקטים והוענקו תעודות ומלגות למצטיינים במעמד
להלן הפרויקטים של מצטייני סטודיו פרוקטי הגמר כחלק ממבחר של כ 60 פרויקטי גמר המוצגים
אור בוצ’ן מנתניה – “תוצרת הארץ” – מקווה ישראל – בהנחיית אדר’ דניאל אזרד: הפרויקט עוסק בכפרי הנוער והקשר בין אידאולוגיה, חינוך ועיצוב המרחב שמרביתם הוקמו לחינוך חקלאי ומוקמו באזורים פתוחים, עם שטחים חקלאיים במרחק מהעיר. עם הזמן
השאלה הנשאלת היא איך להחזירם ללב העשייה החינוכית ישראלית ציונית?
מקווה ישראל נבחר כמקרה בוחן. מאחר שהכפר נשאר מאחור בזמן שהמדינה התקדמה, מוצע לשלב חברות הזנק שתעשינה שימוש במרחב החקלאי במקביל לחינוך, פיתוח, חקלאות מעשית, ערכים וחיבור לחברה, בניית העתיד על רקע שימור העבר. יישום גישה זו עשוי לממש באופן מיטבי גם את החזון של קרל נטר והוא נכון גם לכפרי הנוער האחרים -חיבור לקדמה
עפרי ויינר מקיבוץ גבעת השלושה – “דרכי – מהו מקומו של האדם בעולם?” – בהנחיית אדר’ אודי מנדלסון: האם נכון להיאחז במקום קבע או להתקדם לאורך הדֶּרֶךְ? ואם כן, מה משמעות התְּנוּעָה? המַעֲשֶׂה החָופְשִׁי אינו השתלשלות הכרחית של מאורעות, וגם לא בחירה בין אפשרויות, אלא יְצִירָה, בה העתיד עולה מהעבר, מוריד את המיותר ומוסיף חידוש. האם דרך
הפרויקט מנסה לייצג מרחב הנותן מקום לקשת רגשות רחבה שחווה אדם לאורך חייו. זה אינו מרחב של גלות ואף לא מרחב של נוודות אלא מרחב שמאפשר התקדמות ההוויה.
הדר כדורי מראש העין – “מרחב הביניים הפרוורי בישראל” – ראש העין – בהנחיית אדר’ יהושע לוי: הפרויקט דן בתופעה הנפוצה של התרחבות ערי הלוויין והשינה ע”י שכפול בניינים, ללא יצירת עירוניות
ראש העין כמקרה מייצג היא עיר בעלת שני מרחבים, העיר הישנה בעלת עבר והיסטוריה אל מול הפיתוח החדש. הבינוי החדש המייצג את תופעת המגדלים, מורכב מ-19 רבי קומות, הווה מוחלט, לעומת אזור ואדי רבה המייצג את הזיכרון ואת נכסי העיר. תפיסת התכנון החדש מתפקדת כחומה ואיננה מפתחת מרקם חדש שיאפשר “הדהוד” בין סביבות מגורים מגוונות. ניסוח מערכת יחסים חדשה דיאלקטית, תאפשר שיח מבלי לבטל את סוגי המגורים השונים. בניסיון לתפוס את הזיכרון מהעיר הוותיקה, העיר תגדל מתוך עצמה ותעשיר את המרקם העירוני.
חגית שירה הלפרין מהיישוב צופים – מרכז עירוני משותף למושב פדויים והעיר אופקים – בהנחיית אדר’ נתי רותם: מרחב ההתייחסות – צפון הנגב המערבי, המתאפיין בטופוגרפיה שטוחה ובמושבים חקלאיים, ישובים קהילתיים ועיירות פיתוח. נקודת ההתייחסות היא העיר אופקים וציר הנגיעה שלה במושב החקלאי פדויים מצפון אליה. אופקים היא עיר שלא התפתחה כראוי בשל ניתוקה מהציר הליניארי אשקלון – שדרות – נתיבות – באר שבע. נראה כי רק תושביה מגיעים אליה ואין עוברים בה בדרך למקום אחר. נקודת החיבור בין העיר אופקים למושב פדויים היא כיום כביש כגבול בין העיר למושב. ההצעה בפרויקט היא חיבור בעל אופי מגוון, המייצר הדדיות בין הפתוח לסגור, ציבורי -פרטי, כאשר הוא מנכיח את זהות המושב והעיר, בד בבד עם ניצול האופק הרחב ליצירת מבטים ומצבי ביניים בין עירוניים.
יעל ברק מהיישוב אלקנה – “המקום השלישי בעידן של בו זמניות” – גבעתיים – בהנחיית אדר’ איציק אלחדיף: הפרויקט מבקש לבחון את מושגי העידן הווירטואלי וייצוגם האדריכלי. בגבעתיים 2019: מבנה רכבת “שיכוני” משנות ה-60 מול גורד שחקים שנבנה לאחרונה. קונפליקט מרחבי המעלה את השאלה: מה הקשר ביניהם? נוצר בעצם ‘מצב שלישי’ בניסיון להתייחס לפער שנוצר ביניהם. במחקר נבחרו 3 שיטות הגדרה: 1. שיטת האזור – הגדרת כל שטח וייעודו 2. שיטת העירוב – שילוב פונקציות שונות במקום אחד 3. בו-זמניות לפיו מושג המרחב הגיאוגרפי לא רלוונטי, אלא מושג ונקודת הזמן בה אנו נמצאים שאינה בהכרח לינארית. המרחב הווירטואלי תופס את מקום המרחב האמתי וישנו ממד של פירוק. בו זמניות היא אסופה של רגעים לא מחוברים, הגורמים לדיס אוריינטציה, היות והגדרת המקום לא בהכרח רלוונטית לעידן הנוכחי.