אורית דבירד”ר נירה טסלר במאמר על פרחים בתרבויות השונות על נשים ונשיות , על הזיקה בין האדם לטבע, המתקיימת מאז ימי בראשית עדיין מעסיקה גם את עולם היצירה.
כל תרבות השתמשה בפרחים כדי לומר משהו על אודות החיים. דפוסי החשיבה הסמליים הסותרים בשימוש בפרחים – בזיקה לנשים ולנשיות – שמקורם בתרבות הקלאסית שעודדה יופי, מחזוריות ופריון, בניגוד לחשיבה הנוצרית שעודדה צניעות, חרישיות ובתולין, טרדו ועדיין טורדים את מנוחתם של יוצרים חילונים ודתיים כאחד. מאחר שהפרח – על כל תהליכי התפתחותו, ניצנו הסגור, פריחתו המלאה ונבילתו – מוגדר במחקרים הבוטניים כאיבר הפריון של הצמח, הוא נתפס בספרות, בשירה ובאמנות כמטפורה לפרקים שונים בחיי אישה: נעורים, בגרות וזקנה.
הגישה המסורתית הסטריאוטיפית לא רק הגדירה את האישה באמצעות מטפורת הפרח, אלא התרחבה גם לשדות עיסוקיהן של נשים – בכלל זה אמניות. ברוח זו הן הוגדרו כ”ציירות של פרחים” שאין ביכולתן להתחרות בציירים “רציניים”. גם אם טענה זו הייתה מבוססת בחלק מן המקרים, הרי שהסיבות לכך לא היו נעוצות בהיעדר יכולת אמנותית וכישרון, אלא בהדרת נשים ממוסדת ומוחלטת מהאקדמיות להוראת אמנות בכל רחבי אירופה ואמריקה עד לראשית המאה ה-20.
ציורי פרחים מהווים תת-ז’אנר של ציורי “טבע דומם” Still life)) והם כיכבו בציורי המאסטרים הגדולים החל במאה ה-17 ואילך. פרחים באגרטל או פרחים בסביבתם הטבעית, בין שאר הדימויים שיצרו, טופלו בגישה נועזת ובסגנון חדשני גם ביצירותיהם של גדולי המודרניסטים, דוגמת פול גוגין, וינסנט ואן-גוך וקלוד מונה, ואף זכו בשבחי הביקורת. עם זאת, יחסם של המבקרים אל ציורי פרחים באמנות של נשים, היה אחר בתכלית. המבקרים ראו בהם ביטוי נחות שמקורו בחוסר ידע ויכולת לצייר אנטומיה אנושית ולא כל שכן סצנות היסטוריות נרחבות, וכאמור הגדירו את היוצרות כ”ציירות חובבניות של פרחים”.
השינוי באופן תיאור הפרח התרחש בעשורים הראשונים של המאה ה-20, כאשר יוצרות מודרניסטיות רבות דוגמת הצלמת אימוג’ן קנינגהם והציירת ג’ורג’יה או’קיף – שתיהן אמריקניות – בחרו לייצג את הפרח במבט תקריב מודרניסטי ((Close-up; ובהשפעת טכניקות מתקדמות של צילום חשפו את חלליו ומתארו מזוויות לא מוכרות ולא שגרתיות. התגובות לא איחרו לבוא והביקורת ירתה בהן את חיציה ללא רחם. על רקע תיאוריות חדשות, פסיכואנליטיות והדקונסטרוקציה, הובנו דימויי הפרחים ה”חדשים” והחשופים לא רק כ”מתנותיו הקטנות של הטבע”, אלא אף כביטויים בוטים של גופן ומאווייהן המודחקים של היוצרות.
מאז ראשית שנות ה-70 של המאה ה-20, האיר המחקר הפמיניסטי באור חדש את יכולותיהן של נשים וחשף לעיני כול את יצירתן ותרומתן הברוכה בתחומי האמנות, בה הפרח כאובייקט וכדימוי מעולם לא איבד מקסמו.
בחברה בת זמננו, למרות אבדן התום וההשתלטות של אסקפיזם וציניות על השיח הציבורי, מוכיחים אמנים ואמניות עכשוויים שהנטייה אחר הטוב והיפה עדיין מעוגנת בדחפים האנושיים הבסיסיים ביותר, ושהזיקה בין האדם לטבע, המתקיימת מאז ימי בראשית עדיין מעסיקה גם את עולם היצירה ללא קשר מגדרי או אחר, ואף נחגגת במסורת היהודית בכל שנה בט”ו בשבט באמצעות שתילת עצים, שיחים ופרחים מלבלבים באדמת ארצנו.
ד”ר נירה טסלר – מרצה במכללת תלפיות , אוצרת תערוכות, מרצה לתולדות האמנות וחוקרת בתחומי אמנות נשים ומגדר, בחסות השיח העוסק בפוליטיקה של זהויות. פרסמה ספרים ומאמרים רבים.