הרמטכ”ל, רא”ל גדי אייזנקוט, בכנס במרכז הבינתחומי הרצליה: “סרבנות מכל סוג היא קריאת תיגר על המאחד אותנו כחברה”

בכנס השישי לזכרו של רא”ל אמנון ליפקין שחק שנערך במרכז הבינתחומי בהרצליה סקר הרמטכ”ל אייזנקוט את מצבו של צה”ל ואת מצבה הביטחוני של מדינת ישראל בחזיתות השונות ולאור אתגרי שנת ה-70 למדינת ישראל

בית ספר רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה והמכללה לביטחון לאומי ערכו היום את הכנס השנתי השישי לזכרו של רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק ז”ל, שעסק בנושא “צה”ל והחברה הישראלית”. הכנס נערך בבינתחומי הרצליה בהשתתפות הרמטכ”ל, רב-אלוף גדי איזנקוט וכן, בכירים מתחומי הביטחון, המשפט והאקדמיה: פרופ’ אוריאל רייכמן, נשיא ומייסד המרכז הבינתחומי הרצליה; פרופ’ אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון (בדימוס); אלוף תמיר היימן, מפקד המכללות הצבאיות; אלוף (מיל’) פרופ’ ישי בר, בית ספר רדזינר למשפטים, הבינתחומי הרצליה; סא”ל ציפי ארז-סבטי, חניכת המב”ל; טלי ליפקין-שחק; פרופ’ משה הלברטל, בית ספר רדזינר למשפטים, הבינתחומי הרצליה; האוניברסיטה העברית בירושלים; פרופ’ שרון רבין-מרגליות, בית ספר רדזינר למשפטים, הבינתחומי הרצליה; ד”ר אילנה דיין, “עובדה”, שידורי קשת (ערוץ 12); הפקולטה למשפטים ע”ש בוכמן, אוניברסיטת תל אביב; אלוף (מיל’) עמי איילון, יו”ר משותף, התכנית לביטחון לאומי ודמוקרטיה ע”ש אמנון ליפקין-שחק, המכון הישראלי לדמוקרטיה.

הרמטכ”ל רב-אלוף גדי איזנקוט, נשא את הרצאת הפתיחה של הכנס בנושא “אתגרי צה”ל בשנת השבעים להקמתו” ואמר “לפני 20 שנים ויום רא”ל ליפקין-שחק החל את שנתו הרביעית כרמטכ”ל. הייתה זו שנה מורכבת אחרי שנה מורכבת מאוד של לחימה באזור הביטחון. בשנה שקדמה לה – קרו אסונות המסוקים, אסון השייטת, סלוקי, לחימה אינטנסיבית באזור הביטחון. גם בשנת 98 צה”ל עוד נלחם בלבנון. במקביל הייתה לחימה גם ביהודה, שומרון ועזה אחרי כניסת הרש”פ ליהודה ושומרון, לחימה בטרור ברצועת עזה. אויב הייחוס המרכזי של צה”ל הוא הצבא הסורי מולו צה”ל ממקד את האימונים ואת עיקר הכוחות במצב של חירום ומלחמה. שנתיים לאחר מכן, בשנת 2000, מתחוללת האינתיפאדה השנייה ובאותה השנה צה”ל נסוג מאזור הביטחון.

באותה התקופה שירתי כמח”ט גולני. אני והמפקדים האחרים ראינו באמנון מפקד חכם קר רוח, מקור השראה, אוטוריטה וגיבוי. לפני שבוע היינו באזכרתו וכמו בכל שנה התקבצו מאות. עמדנו קבוצה של מספר קצינים בכירים לשעבר ואחד הנוכחים אמר “זה מרשים מאוד לראות איך כל שנה מגיעים מאות אנשים”. אחד אחר נתן שם תשובה לכך: “מי שהיה אדם בחייו נשאר אדם במותו”. זה מבטא את ההגעה של אותם מאות אנשים שנה אחרי שנה.

אל לבנון, הזירה הפלסטינית והחזית הסורית התווסף האיום האיראני שתפס מקום מרכזי בעשור האחרון. אני לא זוכר שיח בצה”ל לפני שני עשורים על האיום האיראני פרט לחיזבאללה והנוכחות בלבנון. אולם בעשור האחרון זו המשימה מספר אחת של צה”ל. בנוסף, ישנה המשימה של המאבק בג’יהאד עולמי (דאע”ש וסוגיו) שנכנס כמשימה מרכזית בשנים האחרונות.

הייעוד של צהל לא השתנה מאז הקמתו – הייעוד הברור של להגן על המדינה, להבטיח את קיומה ולנצח במלחמה. זה היה נכון ביום הקמתו של צה”ל והוא נכון גם היום. גם אחרי 70 שנות עצמאות יש איומים רבים על המדינה. הדור שגדל במדינת ישראל צריך להיות מחויב לביטחון המדינה ולאחריות ההדדית של כל מי שגדל פה וחרד לביטחון המדינה, להשתתף בשירות ובנטל ולעשות את זה במקום שאתה תורם הכי הרבה.

בשנת ה-70 למדינה אני רואה את האיומים בחמש חזיתות ומעל כל זה מטריה איראנית גדולה וחזקה. אנחנו מאוימים היום ב-5 חזיתות שהראשונה בהן היא החזית הלבנונית. בסיוע איראני נבנתה יכולת משמעותית מאוד במשך עשרות שנים שבנתה רעיון אסטרטגי פשוט לכאורה, של יכולת הגנה חזקה ויכולת פגיעה בעורף הישראלי לאורך זמן ועל ידי זה להתמודד עם מה שנתפס ביניהם כעליונות הישראלית. חיזבאללה עבר שינוי בשנים האחרונות מארגון שחרט על דגלו את הכותרת של ‘מגן לבנון מול מדינת ישראל’, הרי שהארגון הזה מוצא את עצמו בארבע השנים האחרונות נלחם בעיקר כשליח איראני גם בסוריה, גם בעיראק, גם בתימן ויותר מ-40 אחוז מהכוח והיכולת נמצאים מחוץ ללבנון מול אויבים אחרים. הארגון איבד בארבע השנים האחרונות קרוב ל-2000 מלוחמיו, עשרת אלפים פצועים, שאלות פנימיות קשות בלבנון לגבי מה התפקיד של חיזבאללה ועל מה צעירים שיעים שופכים את דמם. הארגון רכש ניסיון מבצעי לא מבוטל שמבחינתנו מבשר רע אך מצד שני משלם מחירים כבדים מאוד שמעלים שאלות נוקבות לגבי לבנון. מבחינתנו המבחן הפשוט הוא מבחן היכולת. היום כשאני מביט על המעגל הראשון סביב מדינת ישראל, האיום הגדול ביותר עלינו נמצא בחזית הצפונית ובעיקר הלבנונית.

החזית השנייה הינה החזית הסורית שעברה שינוי משמעותי מאוד בשנה אחרונה. קואליציה רבת עוצמה שהובלה על ידי האמריקאים והרוסים, מיליציות שיעיות, בשיתוף מסוים מהטורקים ועשרות מדינות הביאו להבסת המדינה האסלאמית בסוריה. מי שראה את המפות ההתפשטות של המדינה האסלאמית רואה כיווץ משמעותי והבסה של המדינה האסלאמית. יחד עם זאת, בדור שלנו אנחנו נראה את התופעה של דאע”ש כתופעה נמשכת למרות שהמדינה האסלאמית הובסה – הרעיון עוד נמצא פה והדפוס והפיגועים ואי היציבות בסוריה יימשך עוד שנים נוספות. אנחנו לא יכולים להתעלם מהעובדה שארגון חיזבאללה, המיליציות השיעיות ואיראן תופסים עצמם בצד המנצח בסוריה ביחד עם בשאר אסד, רצון לחזור לרמת הגולן, ניצול הצלחה איראנית ורצון להתבסס בסוריה יבשתית אווירית וימית. בניית מתקני מודיעין והסיכון מבחינתנו הוא משמעותי והמאמץ שאנחנו עושים הוא למנוע את ההתבססות הזאת בגבול הצפוני גם במאמצים צבאיים בינלאומיים ופה אני חושב שישראל יכולה למצוא עצמה בקואליציה רחבה שיש לה סיבה למנוע התבססות והגמוניה שיעית בסוריה. זה יהיה מבשר רעות לעם הסורי, למדינת ישראל וגם למדינות אירופה. לא קשה לדמיין מה קורה במדינה תחת הגמוניה איראנית שרובה הוא סוני ואני מעריך מיליוני הפליטים הסונים ינדדו לאירופה. יש אינטרס ישראלי ובינלאומי לדחוק חזרה את האיראנים לאיראן וכרגע יש בסוריה למעלה מאלפיים מומחים איראנים. יש קרוב ל- 10000 לוחמי מיליציות שיעיות שרובם עיראקים ואפגנים וקרוב ל-8000 לוחמי חיזבאללה שלוחמים בצד של אסד.

החזית השלישית השהעסיקה אותנו בשנתיים האחרונות בצורה האינטנסיבית ביותר היא יו”ש. ניסיונות של חמאס ללבות את הפיגועים ולהעצים אותם מתוך רצון לשמור על עזה שקטה ככל האפשר. המשך טרור בהשראה של יחידים על אותה תופעת דאע”ש ורצון שלנו לספק תחושת ביטחון. לאחר שנתיים עברנו תקופה לא פשוטה, החל מאוקטובר 2015 אני חושב שהצלחנו לייצב את המציאות ביהודה ושומרון בזכות מדיניות נכונה שידעה להילחם בצורה ממוקדת ונחושה נגד הטרור וידעה להפריד בין טרור לבין אוכלוסיה וגם ברגעים קשים לדרוש שיצאו לעבוד בתל אביב, פתח תקווה וירושלים כשבעים אלף פלסטינים.

רצועת עזה היא החזית הרביעית והיא אולי המורכבת ביותר בימים אלה. 2 מיליון פלסטינים, מציאות אזרחית כלכלית קשה מאוד. סכנה לקריסה הומניטרית, 47% אבטלה, 4 שעות חשמל ביום, מים באיכות נמוכה ומציאות פנימית מאוד בעייתית שמביאה את ארגון חמאס להרכין ראש וללכת לרש”פ ולדרוש פיוס ואף להצהיר שהשלטון האזרחי עובר לרשות וחמאס לא רואה את עצמו כריבון. זה לא המצב כרגע אבל זה מביא לאי-יציבות שנובעת גם מהמציאות הפנימית, גם מהעובדה שפיתחנו דפוס שמאתר את התת-קרקע ההתקפי לתוך מדינת ישראל, השמדנו חלק ונמשיך להשמיד נוספים בעתיד עד הסרת האיום בצורה מוחלטת. זה מביא לנפגעים בצד הפלסטיני ומעורר רצון בעיקר של ארגונים סוררים לבצע ירי ולהפר את השקט. אני מסתכל על רצועת עזה בפרספקטיבה מאז צוק איתן – המציאות מורכבת. מצד אחד לא נפצע אזרח ישראלי אחד למעלה מ- 3 שנים, לא נפצע חייל צה”ל אחד קל ויש פריחה ביישובי העוטף. מצד שני נורו כ-20 רקטות בחודש האחרון. זה דבר שאנחנו לא מקבלים אותו, אנו מפעילים מספר מאמצים גלויים וחשאיים כולל דחיפה למרסנים כדי לעצור את זה.

הדחיפה שאני שומע בהצהרות חיצוניות שבעיני הם לא אחריות, “להגיב מיד עם מקסימום כוח על רקטות שפוגעות”, אני חושב שזה לא הדבר הנכון לעשותו כרגע. יחד עם זאת אנו לא יכולים לקבל לא ירי של רקטה בודדת לשטח פתוח ובוודאי לא ליישובים ואנו מפעילים כוח בעוצמה משתנה. אל מול אמירות שאני שומע, אני יכול להגיד לכם שאני לא מכיר פעם אחת שצה”ל פעל ותקף מטרה שהיא לא מטרת טרור. עדיין, יש שני מיליון אנשים בשטח צפוף מאוד, ארגונים סוררים שיש להם אינטרס להפר את השקט ולגרור אותנו למערכה ברצועת עזה. אנו במוכנות גבוהה מאוד, לא צריך למהר לעשות את זה ואם נידרש לעשות את זה אני חושב שלצה”ל יש היום את הכלים הטובים יותר להשיג את ההישגים ברצועת עזה, ואם נשאל את עצמנו עליהם – בסופו של יום המציאות הבסיסית של 2 מיליון פלסטינים בשטח צפוף מאוד עם בעיית משילות וצורך לקחת אחריות על מה שמתרחש שם, יוצר לנו דילמה לא פשוטה והאתגר שלנו הוא להמשיך את המציאות שהייתה עד לפני כחודש וחצי גם בבניית המכשול ושיפור היכולת שלנו אבל יחד עם זאת לשפר את המציאות האזרחית-כלכלית, למנוע קריסה הומניטרית ולשפר את איכות החיים ברצועת עזה. זה אינטרס ישראלי מובהק שלא להגיע לקריסה כלכלית או הומניטרית בעזה. הרתעה לא נבנית ביום ולא נשחקת ביום ואי אפשר לבחון אותה מדי בוקר בהוצאת העיתון אלא להסתכל עליה בפרספקטיבה של זמן ושל מרחב הלחימה. בזירה הלבנונית יש 11 שנים של שקט לרווחת שני הצדדים ולנו יש אינטרס שזה יימשך עוד שנים רבות. בחזית הסורית 44 שנים של שקט, גם אחרי 6 שנים של מלחמת אזרחים כאוטית. שום דבר מכך לא בא על חשבון היוזמה והמחויבות שלנו לשלול יכולות מתקדמות מארגון חיזבאללה, למנוע הגעה של מיליציות איראניות-שיעיות למרחב רמת הגולן והאתגר פה הוא להפעיל את הכוח בצורה נבונה ולשמר את המציאות הביטחונית. זה נכון גם לגבי רצועת עזה שם נשמר שקט עד לפני חודש והאתגר שלנו הוא להחזיר אותו מתוך עמדה של כוח אבל גם מתוך הכנסת תקווה ומרסנים לרצועת עזה.

החזית החמישית היא בסיני, סנף של ארגון דאע”ש. פה יש הסכם שלום ואת המדינה המצרית שעושה מאמצים גדולים.

מעל חמשת החזיתות הללו יש איום אחד גדול ובולט שזה האיום האיראני. זה איום תלת-מימדי שהמימד הראשון שלו והחמור ביותר זה החזון להשיג יכולת גרעינית. האיום השני זה השאיפה להגמונה והשפעה אזורית והרצון ליצור סהר שיעי שמוביל מאיראן לעיראק לסוריה וללבנון ובדרום עד לבחריין תימן ולהשפיע על רצועת עזה. יש מאמצים אדירים של משמרות המהפכה האיראניים וכוחות קודס, צריך רק להעיף מבט על ההשקעה האיראנית להשיג את ההגמוניה האזורית זה השקעה של מיליארדים בארגון חיזבאללה, במלחמה בסוריה, בעיראק, בתימן ובחודשים האחרונים השקעה גוברת בזירה הפלסטינית מתוך רצון להשפיע עליה והעלאת הסכום ברצועת עזה לחמאס ולג’יהאד האסלאמי הפלסטיני למאה מיליון דולר כדי להשפיע על הזירה הפלסטינית מתוך אותו חזון שיש להם לגבי עתיד מדינת ישראל.

המאזן האסטרטגי של מדינת ישראל מול אויביה הוא משופר מאוד, ביחס שלנו מול כל אויב ומול כל האויבים ביחד. יחד עם זאת, הנפיצות ושולי הביטחון קטנו מאוד. היכולת להגיע להסלמה מהירה בכל אחת מחמשת החזיתות שציינתי היא קרובה ומידית, גם במבט שלנו על ההיסטוריה הקרובה של העשור האחרון – צוק איתן, עמוד ענן, עופרת יצוקה, לבנון השנייה ועוד סבבים קטנים יותר, מלמדים על האפשרות להגיע להסלמה רחבה מאירועים טקטיים, מה שמעיד על הנפיצות הגדולה שיש היום בגבולות המדינה. זה מחייב יכולת הגנה גדולה מאוד, צבא חזק ודרוך ומחייב בעיקר מדיניות הפעלת כוח מושכלת. יש לצה”ל עוצמה אדירה בשנת ה70 למדינת ישראל עם עליונות מודיעינית במרחב, עליונות אווירית מוחלטת, עליונות במימד הסייבר, עליונות ימית וכן עדיפות בולטת בכוח היבשתי של צה”ל. החוכמה היא לקיים מדיניות הפעלת כוח חכמה ומושכלת שבוחרת את האיומים שנכון לטפל בהם, בוחרת לשתף פעולה גם עם גורמים אזוריים וגם עם גורמים בינלאומיים. אני חושב ששיתוף הפעולה שלנו עם האמריקאים לאורך שנים לא דורש הסבר נוסף. אני חושב שמה שהתחדש בשנתיים האחרונות זה דפוס הפעולה מול הצבא הרוסי, מתוך הבנה שהוא נמצא במעגל ראשון ומשפיע. ובנינו עוד דפוס פעולה של מנגנון מניעת חיכוך והדיברות גם בזמן אמת וגם כדי לתחזק את דפוסי הפעלת הכוח וזה הביא לכך שאנו מפעילים כוח במרחבים שיש בהם פריסה רוסית מבלי להגיע לחיכוך עם הצבא הרוסי, לא על ידי נ”מ ולא על ידי כוחות בים או באוויר. האיומים האלה מחייבים אותנו להשקעה גדולה ונכנסים לשנה השלישית של התוכנית הרב שנתית ‘גדעון’ ופה יש לתת את הקרדיט למשרד האוצר, הביטחון והקבינט שאפשר לצה”ל לפני שנתיים ורבע מתווה תקציבי נכון שמאפשר לנו ליצור אופטימיזציה בהפעלת הכוח ובבנייתו. חילופי השמצות העבר לא נשמעות יותר לשמחתי ולתועלת ביטחון מדינת ישראל ולתועלת כולנ. זה מאפשר לנו ליצור אופטימיזציה וחייב אותנו לצעדים עמוקים מאוד בתוך הצבא, צעדי התייעלות, הפניית משאבים משכר לאימונים ויכולת וזה עושה צבא קטן יותר, מאותגר יותר אבל חזק יותר, מצויד יותר וטוב יותר לממש את הייעוד שלו גם בשגרה וגם במלחמה. המציאות שתיארתי והאיומים מחייבים אותנו בהשקעה ומיקוד קודם כל באנשים, בצבא הסדיר. בעוד חודשיים ישתחרר המחזור הראשון שמשרת שנתיים ו8 חודשים. למעשה ישתחררו שני מחזורים במקביל וזה יהיה מימוש של החלטת ממשלה משנת 2013. עשינו מהלכים לשימור המרכיב האיכותי בצה”ל, להשאת המפקדים הטובים להיאבק בבריחת מוחות ויציאה של מרכיב איכותי מהפן המודיעיני טכנולוגי, כמו גם חיזוק המילואים והקטנת כוח המילואים.

המרכיב השני הוא חיזוק יכולות ההגנה בים, באוויר, ביבשה ובמרחב הקיברנטי ואנו עושים הכל כדי לחזק את היכולת הזאת. סיימנו את שנת 2017 מבלי שהצליח מסתנן אחד לחדור דרך הגבול המערבי. לפני כמה שנים דיברנו על עשרות אלפי מסתננים שעוברים דרך הגבול והיום אין אפילו אחד. יכולת ההגנה כנגד תמ”ס – כיפת ברזל, שרביט קסמים, חץ. אני חושב שלמדינת ישראל יש את מערכת ההגנה הטובה ביותר בעולם. היא לא מאה אחוז אבל אין שום מדינה בעולם שמוגנת כמו שמוגנת מדינת ישראל.

היכולות ההתקפיות של צה”ל משתפרות כל הזמן. מרוכז מאמץ גדול מאוד של התעצמות לשיפור היכולת הזאת ומיקצוע של טייסת F35 היא דוגמא לכך והגעה של טייסות שטח וצוללות, חידוש וחיזוק הניוד היבשתי בצה”ל, נגמ”שים חדשים שמחליפים את הפלטפורמות הישנות. המרכיב שמאפשר את האפקטיביות של הצבא זו אותה עליונות מודיעינית שמאפשרת לנו לדעת לפני, לדעת יותר ולהיות מסוגלים לטפל בצורה ממוקדת.

החלק השני של דבריי, צה”ל כצבא העם הממלכתי שמשתדל להיות המקצועי ביותר שהוא יודע להיות. אם שואלים אותי מה המרכיב החשוב ביותר ביכולת צה”ל לממש את ייעודו אני אומר שאמון הציבור בצה”ל הוא המרכיב החשוב ביותר ביכולת שלנו כצבא לממש את הייעוד שלנו. צה”ל הוא צבא העם ואני מתקשה למצוא עוד צבא במבנה כמו שלנו בעולם, והצבא הזה ממלא את ייעודו ב- 70 שנים, מגן על המדינה ומנצח מלחמות לצד המורכבות שעולה מהשנה השנייה לקיומו של צה”ל – איזה צבא אנחנו רוצים?

בשנת 2017 מתגייסים רק 67% מחייבי הגיוס בישראל ומהם 13-14 אחוז נושרים ולא מסיימים שירות. משימתנו היא גיוס לכל והגדלת אחוז המתגייסים וביצוע התאמות בכדי לחזק את המוטיב של צה”ל כצבא העם. בדורנו יש חשיבות יתרה לצבא העם על פני הצבא המקצועי. מרבית האנשים שאני מתייעץ איתם חושבים שהחיוניות, הצורך והתרומה של צבא העם במציאות שלנו בישראל חשובה יותר. יחד עם זאת אני לא יכול להתעלם מתופעות שאנו רואים אותם. קיימת ירידה, אמנם מתונה, שממנה אנו לא יכולים להתעלם בעשור האחרון, במוטיבציה והנכונות ללכת ליחידות הקרביות, לחוד הקרבי של צה”ל. אני לא רוצה להיכנס למערכים או יחידות, אבל הדור הצעיר נותן פרשנות אחרת לשירות משמעותי וגדלים צעירים שאומרים אנחנו נעשה שירות משמעותי אבל התרומה הגדולה יותר תהיה לא בשריון או בצנחנים אלא ביחידה עורפית. פה אנחנו רואים היום שהשורות מלאות אבל אנחנו ערים לשינוי ועושים מאמצים גדולים מאוד לחזק את אתוס הלוחם ומעמד הלוחם ולהעביר את המסר שהצבא יקום ויקום על היכולת הקרבית שלו על הלוחמים שלו לפני כל דבר אחר. יש חשיבות אדירה למודיעין איכותי וליכולות טכנולוגיות ולמנהלה ולסיוע קרבי, אבל בסוף הצבא נבחן בחוד הקרבי שלו וביכולת שלו לנצח מלחמה. החוד הקרבי הזה נבחן בשנתיים האחרונות כמעט מדי יום ביהודה ושומרון. אחת הסיבות המרכזיות שהצלחנו לדכא את טרור היחידים ביהודה ושומרון זו ההתנהגות של החוד המבצעי, כשחיילים הגיעו למג”ב וניסו לדקור או לדרוס אותם או לירות בהם והם פעלו בצורה מקצועית ונחושה. כשאני מסתכל על מאות רבות של אירועים יכולים להראות לי מקרה חריג כזה או אחר ואני ער לו, אבל ככלל, החיילים בשנתיים האחרונות החיילים התנהגו בצורה מעוררת כבוד, בחדות, באומץ לב ובמיקוד. בכל זאת, כשעולה השאלה המקצועית אני לא יכול להתעלם ממנה. שואלים על סמך מה אתם מגדירים את גודל הצבא? הדבר השני שמעורר פליאה למי שמגיע מבחוץ ומביט על צה”ל זו העובדה שאנו מכשירים 30% מהצבא הסדיר שלנו כל הזמן. יש פגיעה במקצועיות, אי אפשר להתעלם מזה ביחס לצבא מקצועי, אם אני לוקח את הצבאות המערביים שמגייסים אנשי צבא להרבה מאוד שנים, אין ספק איפה גדלים חיילים מקצועיים יותר ויש אתגרים לא מבוטלים ביחסי צבא-חברה, מטענות להדרת נשים וטענות לתהליך הדתה בצה”ל ויש שולי שוליים שטוענים שמי שמנהל את צה”ל זה רבנים ומה שמכתיב לצה”ל זה הפחד מרבנים או מארגוני נשים וקרן כזו או אחרת וכמובן שזו שטות מוחלטת. בצה”ל אין מדיניות שמקבלת לא הדתה ולא הדרה, יש אירועים חריגים אבל הם בשוליים. האתגר שלנו הוא לקיים את צה”ל לא כארבעה שבטים כמשל הנשיא אלא כשבט אחד שכשהוא פושט את בגדיו האזרחיים ולובש מדים הוא ממוקד בדבר אחד – הגנה על מדינת ישראל. אנחנו צריכים לעשות מאמצים אדירים בכדי לשמור את צה”ל מחוץ לוויכוח שמתקיים בחברה הישראלית.

מכאן, אני רואה חיוניות רבה בדור שלנו ועוד הרבה קדימה לצבא עם ממלכתי שייצור הסכמה לאומית רחבה סביב צה”ל, בוודאי כשנידרש להפעיל את הכוח במלחמה ולנצח ולשלם מחירים לא מבוטלים. זה מאפשר לצה”ל איכות כוח אדם מעולה גם בלחימה, גם במערכים המודיעיניים וגם במערכים הטכנולוגיים אנו מקבלים את טובי בניה ובנותיה של החברה הישראלית. האתגר שלנו בצה”ל הוא ליצור תמהיל נכון ואחרי 70 שנים לשאול שאלות איך נכון להמשיך ולבנות את צה”ל כצבע עם ממלכתי ומקצועי יותר. מכאן פנינו לשורת מסלולים בשנה האחרונה שלקחה את המודל של קורס טיס שלא ניתן לעשותו בשירות חובה, והחלנו זאת גם על היחידות המיוחדות של צה”ל והיום בסיירת מטכ”ל, שלדג, שייטת 13 ו- 669, יעשו מסלול של 8 שנים מתוך הבנה שנדרשת מקצועיות גבוהה מאוד. אין לנו את הפריבילגיה להכשיר אנשים מעולים כל הזמן ולשחרר אותם לאחר חלק גדול מההכשרה.

האתגר שלנו הוא להעמיק את הגיוס לצה”ל בהתעלם מהפוליטיקה והסדרות כאלה ואחרות אלא לפי מהו הדבר הנכון לעשות. הדבר הנכון לעשות מבחינתנו הוא להגדיל את היקפי הגיוס ולהתאים את הצבא בהתאם לשנתונים שמתגייסים. אנו נכנסים לשנתיים-שלוש של ירידה קטנה בכוח אדם שלאחריהם היקף המתגייסים יעלה תוך 7-8 שנים ב- 17 אלף מתגייסים.

אני אומר דברים על גם על רקע השיח מהתקופה האחרונה של מכתב השמיניסטים ונושא הסרבנות המצפונית. זה התקיים בבודדים לאורך השנים, הפרסום של סרבנות קבוצתית יוצר בעיניי בעיה קשה שאנחנו צריכים להגיד אמירה חדה וברורה גם אל מול הטענות שהופנו אלינו, במכתב שאני קיבלתי לגבי המדיניות שצה”ל מיישם ביהודה ושומרון אני כמובן דוחה את זה כי צה”ל לא בחר לפקד על יהודה ושומרון אלא קיבל את המשימה הזו כחליף ריבון לפני 50 שנה. תפקיד צה”ל הוא לספק ביטחון ותחושת ביטחון ולפעול תחת הנחיות ממשלה ותחת החוק הישראלי ולעשות את זה בצורה מקצועית, ערכית. מי שרוצה להשפיע על הערכית יתכבד ויצטרף ליחידות האלה וימלא את חלקו. צה”ל נתון למרות הממשלה ולא בוחר את המשימות וכל צעיר וצעירה נדרשים להתגייס לצה”ל. בצה”ל יש פקודות ואת רוח צה”ל. אנחנו מלמדים החיילים שהם מחוייבים למלא פקודות, אך יש פקודה אחת שהיא לא זכות לא למלא אותה, אלא חובה – פקודה בלתי חוקית בעליל. צה”ל אומר לחייליו שבמקום שקיבלת פקודה בלתי חוקית בעליל לא למלא אותם, אנו דורשים לא למלא הפקודה.

כאחד שמשרת 40 שנים בצה”ל אני לא רואה קצינים מסרבים פקודה על רקע של מדיניות. המטה הכללי של צה”ל וקציני צה”ל מבינים היטב את תפקידם ואת החוקים, מבינים את העובדה שאנו כפופים לדרג מדיני ושאנו פועלים לפי חוק. אפשר להתווכח ולהביע עמדות שונות ואנו נביע את דעתנו בכל סוגיה על פי מיטב שיפוטנו המקצועי. אך מרגע שניתנה פקודה אני לא רואה שום קצין שמסרב פקודה או קורא תיגר על השלטון הישראלי ואני לא רוצה להוסיף מעבר לכך. זה דבר שלא היה ודבר שאני לא רואה אותו קורה מול שום מדיניות.

אנו מסכמים את שנת 2017 כשנה טובה למדינת ישראל מבחינת מאזן הביטחון. התפקיד של צהל להיות מוכן, דרוך, מקצועי, חד, יוזם, פועל, עובד קשה ולאפשר לתושבי מדינת ישראל לחיות חיים בטוחים ולאפשר למדינה להתפתח ולשגשג. בו בזמן יש להתאים את צה”ל לאתגרים, לחזק אותו בכל המימדים, קודם כל במוכנות שלו למלחמה ואנו למדנו בעשור האחרון שבסביבתנו המושג ‘זמן יקר’ שיינתן לבנות את הצבא ולשפר יכולות לא קיים, הזמן פועל בעבור מי שיודע להשתמש בו נכון. ההכשרה והאמונים נמצאים בראש סדר העדיפויות של הצבא, נמשיך לחזק את צהל כצבא עם ממלכתי ולאפשר למדינת ישראל חלון של נורמליות. אי אפשר להבטיח ביטחון מוחלט, אבל ביטחון נורמלי שמאפשר חיים בטוחים והשקעה בחינוך, בתרבות ובתשתיות ובמדע. צה”ל יעבוד קשה והמדינה תתפתח ואם נידרש ליום פקודה נממש את החלק השלישי בייעוד שלנו ונפעל בצורה מקצועית ואפקטיבית וננצח את האויבים שלנו”.