אורית דבירלהיות סטודנטית בירושלים זה סוג של עצמאות מתובלת בגאווה – זה משהו מיוחד.
הייתי סטודנטית בירושלים פעמיים.
בפעם הראשונה הייתי נערה בת 17 שסיימה תיכון שנה לפני הזמן והחליטה לצאת לעצמאות בעיר הגדולה. נרשמתי ללימודי ביולוגיה. כבר ביום הראשון, כשקיבלתי את החדר המעופש ב”מעונות האלף” ז”ל בגבעת רם, הבנתי שהגעתי לעולם אחר. הייתי בודדה, היה לי קר, תנורי הנפט הסריחו את כל בגדיי וחדרו למאכליי, אבל בכל בוקר, כשצעדתי בעלייה בתוך יער של אורנים אל עבר הכיתות, הרגשתי מלכת העולם. בלימודים לא הצלחתי במיוחד, בירושלים – כן. שוטטתי כמה שיכולתי במרכז העיר, הגעתי לשכונות נחשלות במסגרת חונכות פר”ח, צפיתי בהופעות ובקונצרטים בתאטרון ירושלים (חינם לסטודנטים – בישיבה על המדרגות), רקדתי ריקודי עם, לכדתי ראשנים בבריכת ממילא והרגשתי שאני “ילדה גדולה”.
בפעם השנייה הייתי באמת ילדה גדולה, זה היה אחרי שנתיים של שירות צבאי ועוד שנה של עבודה, ולמדתי לתואר ראשון בלשון עברית ובמחשבת ישראל. הפעם גרתי בדירה שכורה ולמדתי בהר הצופים. העתים השתנו ופיגועים ירדו על ארצנו. לא פעם הייתי עולה על אוטובוס, יורדת ממנו כשעלה אליו אדם חשוד, ועולה על הבא אחריו רק כדי “לא להתפוצץ”. גם הדרך לירושלים מבית הוריי בכל יום ראשון הייתה דרך של חרדה. באותם ימים אירעו כמה מקרים של מחבלים שהסיטו את ההגה של האוטובוס אל התהום בעליות לירושלים. בכל שבוע הלם לבי מחדש בחרדה, כשהאוטובוס “לקח” את הסיבובים בעליות לירושלים. בכל שבוע התרחקתי קצת מן ההמון בתחנה המרכזית וחישבתי כיצד להישאר בחיים אם… אבל כל זה לא מנע ממני ליהנות מן החיים הבוגרים שלי בעיר. הפעם היו הלימודים הנאה אחת גדולה. חוויתי הצלחות, רכשתי חברים, יצאתי לדייטים (אז קראו לזה “פגישות עיוורות”) ואכלתי בכל המקומות המפורסמים: פינתי, גלידה קרוול, אימא, סמי ומרבד הקסמים.
ארבע שנים נהדרות חוויתי בעירי-אהובתי, ואז זכיתי בתואר ראשון וגם באהבה גדולה (כן, לפעמים יוצא משהו מפגישות עיוורות).
היום, 22 שנה אחרי, אני עדיין נרגשת בכל פעם שאני עולה לירושלים. לשמחתי זכיתי גם ללמד באוניברסיטה שלמדתי בה, ועד היום אני שואפת לריאותיי בשמחה את ריח האוויר הקפוא המעורב בריח השטיחים שלא הוחלפו מאז, בקמפוס הר הצופים, שואפת ולבי מתרחב.
רקפת דילמון